אנורקסיה ובולימיה יכולות להיות אפיזודות חולפות וקצרות, אך הן עלולות להישאר גם לטווח ארוך ולהיות מלוות במשברים המסכנים את חיי החולים, מפריעים לחיי המשפחה והורסים יחסים.

כאשר תשומת הלב מופנית לאדם החולה, בני המשפחה והחברים לעתים הופכים ל"קורבנות עזובים" של ההפרעה. הם נשארים ללא משאבים, עם תחושת אשמה, מתוסכלים, מפוחדים וכועסים.

קשה מאוד לחיות עם אדם הסובל מהפרעות אכילה. הדרישה לתשומת לב יחד עם דחיית הניסיונות לעזרה, עלולה לגרום לתחושת חוסר אונים ואימפוטנציה אצל חבריו וקרוביו של החולה.

הקרובים צריכים ללמוד לחיות חיים מאוזנים ולא להקריב את כל כוחותיהם לדאגה עבור הסובל מהפרעת האכילה. בני המשפחה צריכים להקדיש זמן לא מבוטל לפעולות המעשירות את עצמם, כדי שיהיו להם משאבים להתמודד עם המצב הקשה.

הסובלים מהפרעת אכילה נראים חסרי אונים ופתטים דקה אחת ועקשנים ועוינים בדקה הבאה. יש להם כוח רב בתוך המשפחה וביחסים בה, אף שהם לא ערים לכך. כדי לעזור למשפחות וחברים להתגבר על הבלבול והמצוקה, מומלץ ליישם את הנקודות הבאות:

אין תרופות קסם - חשוב להכיר בכך שאין פתרונות מהירים וקלים להפרעות אכילה. למטפלים ומומחים בתחום אין תרופות קסם. מטופל שמעוניין להבריא, יצטרך לשנות את הגישה וההתנהגות. בני המשפחה לא יכולים לעשות זאת עבורו.

לטפל בעצמנו - חשוב לא להפוך לקדושים מעונים, המקריבים עצמם למען החולה. לא נשיג בכך דבר, אבל נגיע למצב של תשישות וכעס. חיי המשפחה אינם צריכים להסתובב סביב הפרעת האכילה. אין להזניח יחסים אחרים ולהקדיש את כל הזמן לאדם בעל הפרעת האכילה - הדבר עשוי לעודד אצלו יותר תלות. כדאי לעודד את החולה להתחבר עם אנשים חדשים ולמצוא פעילויות מחוץ למעגל הרגיל.

לא להתעללות - לא לקבל התנהגות מתעללת מצד החולה. לא לספק הזדמנויות לנצל לרעה את האהבה והנדיבות המופנים כלפיו.

לא הוא מחליט - לא לאפשר לחולה לנהל את חיי המשפחה והחברה. הוא אינו אחראי על הרגלי האכילה המשפחתיים, המסעדות שמבקרים בהן והטיולים שיוצאים אליהם. גם לחברי משפחה אחרים יש זכות להשפיע על ההחלטות. הסובלים מהפרעת אכילה צריכים ללמוד להתמודד עם תוצאות מעשיהם.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית במרכז להפרעות אכילה ומשקל בבית החולים שיבא ומנהלת קהילת הפרעות אכילה בכמוני