דלקות מפרקים מתועדות בכתובים עוד משחר ההיסטוריה, ועוד בשנת 1500 לפני הספירה מתועד בפיפירוס אברס - פפירוס מצרי קדום בענייני רפואה - מצב קליני המזכיר בתסמיניו דלקת מפרקים שגרונתית. בעבר הקדום היו מטפלים בדלקות מפרקים באמצעות הקזת דם או עלוקות, דיקור וכוסות רוח. 

הטיפול בתחילת המאה ה-20: תרופות נגד מלריה

בשנת 1895, הוצע לראשונה על ידי הרופא הבריטי מלונדון ד"ר תומס פיינה הטיפול בכינין (Quinine) - תרופה המשמשת נגד מחלת המלריה - כטיפול יעיל לדלקת מפרקים שגרונתית, לאחר שזו הצליחה לשפר משמעותית את מצבו של חולה בזאבת - מחלה אוטואימונית נוספת המתבטאת בדלקתיות באיברים שונים בגוף.

בשנות החמישים התקבע השימוש בתרופה הידרוקסיכלורוקווין ששימשה נגד מלריה כטיפול בדלקת מפרקים שגרונתית, ותרופה זו כלולה בפרוטוקול הטיפולי של דלקות מפרקים כאחת התרופות מקבוצת DMARDs הניתנות כיום כשלב ראשון לפני טיפול הביולוגי. "הטיפולים למלריה יעילים באחוז נמוך בלבד של החולים ועל כן אינם ניתנים לרוב כטיפול בודד אלא במסגרת שילוב עם תרופות אחרות", מסבירה פרופ' אורי אלקיים, מנהלת המכון הריאומטולוגי בבית החולים איכילוב ומנהלת תחום מפרקים ב'כמוני'. תרופה נוספת מקבוצת ה-DMARDs – סולפאסאלאזין – פותחה כנגד דלקות מפרקים משנות הארבעים והינה בשימוש עד היום

תרופה נוספת שהיתה בעבר בשימוש הינה זריקות זהב או מיורקוזין – זריקות אלה הועילו בכ-30% מהחולים. יתרונן היה בעובדה שהן לא דכאו את מערכת החיסון,  אך הן היו כרוכות בתופעות לוואי משמעותיות אחרות ועל כן השימוש בהן הופסק.

סטרואידים שימשו לטיפול בדלקות מפרקים החל משנות החמישים, כשגילו את השפעתם הטובה על המחלה, אך בהמשך התבררו תופעות הלוואי של שימוש ממושך בסטרואידים במינונים גבוהים, לרבות אגירת נוזלים, השמנה, שינויים ברמות הסוכר, גירוי דופן הקיבה ושינויים התנהגותיים. "בעבר נתנו סטרואידים לחולים במינונים גבוהים, והם הרגישו נפלא, אך לקח זמן עד שהבינו שישנן תופעות לוואי גם לטווח הארוך", אומרת פרופ' אלקיים. כיום השימוש בסטרואידים כטיפול בדלקות מפרקים אוטואימוניות ניתן במינונים נמוכים ולרוב ממוקד להתלקחויות של הדלקת.

התרופה העיקרית המשמשת כקו ראשון לדלקת מפרקים שגרונתית כיום – מטוטרקסט – סונתזה לראשונה בשנות החמישים כטיפול בסרטן הדם מסוג לוקמיה, ומשנות השמונים הפכה לתרופה העיקרית בקבוצת DMARDs, כשהתבררה יעילותה במינונים נמוכים כנגד דלקת מפרקים שגרונתית. "התרופה אמנם הושאלה מאונקולוגיה, אולם חשוב להדגיש כי היא ניתנת לחולים עם דלקות מפרקים שגרונתית במינונים נמוכים יותר", מסבירה פרופ' אלקיים. התרופה יעילה בכ-50% מהחולים. פרופ' אלקיים מציינת כי  עד היום, הטיפול במטוטרקסט מהווה עוגן חשוב בטיפול בדלקת מפרקים שגרונתית וגם בעידן הביולוגי, שילובו עם התכשירים הביולוגים מוביל לתוצאות טובות יותר. 

המהפכה הביולוגית

לאחר המהפכה הראשונה של הטיפול התרופתי בדלקות מפרקים שגרונתית - עם כניסתו של המטוטרקסט בשנות השמונים - המהפכה השנייה סבבה את כניסתן של התרופות הביולוגיות החדישות ב-15 השנים האחרונות. "המטוטרקסט יעיל למחצית מהחולים וזה לא מעט, אך עדיין כרוך בתופעות לוואי שונות, כגון בחילות, הרגשה כללית רעה והפרעה בתפקודי כבד", מבהירה פרופ' אלקיים.

התרופות הביולוגיות לטיפול בדלקת מפרקים ממשפחת נוגדי TNF-אלפא נכנסו לשוק ב-15 השנים האחרונות מאז אושרה התרופה הראשונה (אנברל) על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) בשנת 1998. תרופות אלו הביאו בשנים האחרונות לירידה משמעותית בשיעור החולים שנזקקים לעבור ניתוחים למניעה ושחזור של רקמות מפרקים שנהרסו בעקבות תהליך דלקתי מפושט ולכך שמראה של מפרקים מעוותים עקב דלקות מפרקים אוטואימוניות נהיה נדיר יותר ויותר. 

פיתוחם של הטיפולים הביולוגים התאפשר הודות להבנה של תהליכי היווצרות התהליך הדלקתי במפרקים, ובייחוד חשיבותם של חלבונים מסוג ציטוקינים בהתפתחות המחלות ופיתוח תכשירים הפועלים כנגדם. "כיום יש טיפולים ביולוגים רבים שמכוונים כנגד ציטוקינים שונים, וכמעט לכל מצב דלקתי יש תרופה נוספת שניתן להציע לחולים כדי לנסות ולשלוט בדלקת", אומרת פרופ' אלקיים. "הטכנולוגיה השתפרה וכבר לא מסובך לפתח נוגדנים כנגד ציטוקינים. ככל שמבינים טוב יותר את התהליך הדלקתי במפרקים, מפותחים טיפולים נוספים, והשמיים הם הגבול".

התרופות הביולוגיות נחשבות כיום ליעילות בקרב שני שליש מהחולים עם דלקות מפרקים אוטואימוניות, וטיפול בשלבים מוקדמים אף מעלה את שיעורי היעילות ל-70%.

ומה בעתיד? "הכיוון העתידי בשכלול הטיפול התרופתי לחולי דלקת מפרקים יידרש לשאלה באילו תרופות כדאי להשתמש קודם בכל מטופל. ישנם מנגנונים שונים הפועלים בדלקות מפרקים, וככל הנראה חלקם דומיננטיים יותר מאחרים", אומרת פרופ' אלקיים. "כיום אנו נוהגים לעבור מתרופה לתרופה בהתאם לפרוטוקולים כלליים. אך אם נדע מראש על אלו מנגנונים כדאי להשתלט בכל חולה באופן ספציפי, נוכל לשלוט על הדלקת טוב יותר בעזרת התרופות הקיימות ולחסוך בעלויות. הכיוון העתידי הוא טיפול המותאם לפי המנגנון הביולוגי של כל חולה".

שינויים באבחון של דלקות מפרקים 

גם אבחון דלקות המפרקים עבר ברבות השנים תמורות, אף הוא בעקבות פריצת הדרך הטיפולית שהובילו התרופות הביולוגיות החדשות. אמנם דלקת מפרקים שגרונתית, דלקת מפרקים פסוריאטית ודלקת חוליות מקשחת הן אבחנות שמתוארות מזה עשרות שנים, אולם הקונספט של דלקת חוליות ללא עדויות רדיוגרפיות (nr-axSpA) הוכנס לרשימת האבחנות במרפאות הריאומטולוגים רק בשנת 2009, כשזכה להכרה רשמית על ידי החברה הבינלאומית לדלקות מפרקים ספונדילוארתרופתיות (ASAS), במקביל לטיפולים החדשים.

"השאיפה היא לאבחן את המחלה בשלב מוקדם, גם כשמדובר בדלקת מפרקים ספונדילוארתרופתית שלא ניתנת לאיתור בבדיקות הדמיה רדיולוגיות, כדי שניתן יהיה להציע טיפולים מתאימים כבר משלב מוקדם, מבלי להמתין למחלה דלקתית מתקדמת עם שינויים גרמיים בלתי הפיכים", מסבירה פרופ' אלקיים. 

שינוי דרמטי נוסף ברבות השנים הוא בבדיקת הדם מסוג Anti Cyclic Citrullinated Peptide, ובקיצור - 'אנטי CCP' המסייעת בתהליך האבחון בדלקת מפרקים שגרונתית. בדיקה זו פותחה לפני 15 שנים, ומאפשרת כיום אבחון מדויק יותר של המחלה בשלבים מוקדמים יותר מאשר בעבר. אדם שנמצא חיובי בבדיקת דם לגורם השגרוני (RF) וחיובי בבדיקת אנטי CCP – מאובחן בוודאות רבה עם דלקת מפרקים שגרונתית ואף כזו שדורשת טיפול מהיר, ואילו אדם חיובי בבדיקת הגורם השגרוני ושלילי בבדיקת אנטי CCP – יש לבצע אצלו בדיקות הדמיה נוספות כדי לבדוק האם התסמינים מהם הוא סובל מקורם בדלקת מפרקים שגרונתית או במחלה אחרת.

תאריך עדכון אחרון: יוני 2015