בשנים האחרונות עוברת מערכת הבריאות בישראל ובעולם המערבי כולו את מהפכת העצמת המטופל, במסגרתה הופכים מטופלים לשותפים בהחלטות הנוגעות לטיפול הניתן להם, בבחירת הטיפול ובהקפדה על היענות מיטבית לטיפול כדי להגדיל את יעילותו.

אך בקרב מטופלים המאושפזים בבית החולים המצב מורכב יותר, מאחר והם לרוב חלשים וחסרים את כלל המשאבים הדרושים כדי לעקוב אחר פעולות האבחון והטיפול שניתנות להם. במצבים אלה משמעותית ביותר נוכחותו של קרוב של המאושפז לצדו – אדם שיוכל לבדוק ולפקח על הנעשה במחלקה, לשמש קול למטופל אצל מטפליו ולחלופין להתריע במידה והוא מבחין בפעולות חריגות או חלילה טעויות.

למרות תפקידם המרכזי - הן בסיוע לצוות הרפואי לטפל במאושפז והן בפיקוח על הטיפול הניתן - לקרובי משפחה של מאושפזים בישראל אין כיום מעמד מחייב בחוק, זולת זכותו הקבועה בסעיף 6א' לחוק זכויות החולה של כל מטופל למלווה צמוד בעת מתן טיפול רפואי. סעיף זה, אגב, מסויג, ובמצבים מסוימים רשאי המטפל לסרב לאפשר ליווי למטופל, לרבות אם סבר כי יש בנוכחות מלווה סיכון לפגיעה בטיפול הרפואי במטופל, במלווה עצמו או במטופלים אחרים, אם נוכחותו של מלווה גורמת להפרעה ממשית לעבודת הצוות המטפל או אם נוכחותו גורמת לפגיעה בפרטיותם של מטופלים אחרים. 

ככלל, הצוות המטפל בבית החולים עשוי להתנגד למסירת מידע לקרוב של מאושפז. זאת מאחר והחובה למסור מידע רפואי מלא על הטיפול, לרבות הסבר לצורך הסכמה מדעת והסבר מפורט על החלופות הטיפוליות – חל על המאושפז עצמו בלבד. סעיף 20 בחוק זכויות החולה אף מגביל העברת מידע רפואי רק בהסכמה מראש מצד המאושפז או כשקיימת חובה חוקית – לרבות מסירת מידע להורי ילדים קטינים, הורי חייל פצוע ולילדים בוגרים של קשישים הסובלים מירידה במצב הקוגניטיבי.

לא אחת נתקלים קרובי מאושפזים במסרים מתחלפים מצד הצוות המטפל בבית החולים – שנעים בין בקשה לסייע לצוות בדאגה למאושפז ובהקפדה על נטילת כל התרופות הנדרשות, רחצתו והלבשתו, לבין רתיעה מבקשה של קרוב משפחה למידע כלשהו או מהאזנה למידע נוסף/ לתלונות מצד הקרוב. התנהלותם של קרובי מאושפזים מול הצוות המטפל אמורה להיות מכבדת, אולם עם זאת דורשת לעתים נחישות מצד הקרוב בבקשה למידע ובהעברת מסרים והפניית תשומת לבו של הצוות המטפל לבעיות אפשריות בטיפול. לדברי בן יעקב, "אמנם יש להימנע מתגובות אלימות כלפי צוותים רפואיים, אך לדעתי במצבים מסוימים יש מקום לאסרטיביות – כשהמטרה היא קבלת מידע החיוני לבריאותו של המטופל". העברת המסרים חיונית כדי להבטיח שהקרוב מקבל טיפול רפואי ההולם את מצבו ומסרים אלה אף משפרים את הסיכויים שהטיפול שניתן לקרוב בבית החולים יהיה מועיל יותר.

בשנים האחרונות מתפרסמות עבודות שמצביעות על היתרון במעורבות גוברת של קרובי המשפחה בטיפול במאושפזים – הן בשיפור הטיפול באשפוז עצמו והן בהיענות לטיפול התרופתי שהונחה המאושפז לקבל לאחר השחרור הביתה. בארה"ב בתי חולים כבר מאמצים מודלים המבקשים לשתף גם קרובי משפחה של מאושפזים בתהליך הטיפול. בסקר שנערך ב-1,457 בתי חולים בארה"ב על ידי חוקרים מאיגוד בתי החולים האמריקאים ומאוניברסיטאות ייל ו-UCLA, וממצאיו מדווחים בגיליון מארס 2016 בכתב העת BMJ Quality and Safety, התברר כי 68% מבתי החולים נהגו לשתף מאושפזים וקרובי משפחה בעת ניסוח דו"חות המקובלים למילוי בעת החלפת משמרות ול-38% מהמוסדות שנבדקו היו ועדות מייעצות מלוות לנושא המטופל ומשפחתו.

אם קרוביכם אושפז בבית החולים מסיבה כלשהי, להלן 8 עצות מעשיות שיקלו עליכם לסייע לו לקבל טיפול יעיל יותר ואולי אף בטוח יותר.

1. להבין מי הכתובת לפניות

במקרים רבים קרוביהם של מאושפזים מעידים על עוינות מצד הצוות המטפל, שעלול לפרש את ההתעניינות של הקרוב כהתערבות בטיפול הרפואי המקצועי שניתן. לא אחת, תחושות העוינות שקולט הקרוב נובעות למעשה מכך שהוא אינו מכיר את הנוהג המקובל במחלקה.

לכן, במידה וקרוביכם אושפז, מומלץ בשלב הראשון לברר מהי הדינאמיקה המקובלת במחלקה: מי הצוות שמעניק טיפול לקרוביכם? וכן מיהו איש הצוות משמש כתובת לפניות: האם זו האחות התורנית היושבת בעמדת האחיות? הרופא התורן, שספון לעתים בחדרו? סטאז'רים/ סטודנטים לרפואה המוצבים במחלקה? איש צוות נוסף – כמו עוזר רופא, המועסק במחלקה? או אולי מזכירת המחלקה? וכל זאת במטרה לחסוך עוגמת נפש ולהפוך את האשפוז של הקרוב לנעים ורגוע יותר.

"לא תמיד חייבים לפנות דווקא לרופא", מדגיש מידד גיסין, יו"ר ארגון צבי – צרכני בריאות ישראל – המשמש ארגון גג לעשרות ארגוני מטופלים. לדבריו, "במחלקה בבית החולים, לאחות יש תפקיד משמעותי יותר מאשר לרופא בכל הקשור למתן מענה לשאלות ובקשות של המאושפז וקרוביו".

פניות שונות יש לייעד לאנשי צוות שונים, לפי הצורך. כך, למשל, כדי לברר סוגיה הנוגעת לטיפול התרופתי הניתן למאושפז מומלץ לפנות לאחות, וכדי לברר מידע הנוגע להסדרי החניה המקובלים בבית החולים מומלץ לפנות למזכירה האדמיניסטרטיבית. כדי לברר מידע על הזכויות המגיעות למאושפז – ניתן להסתייע בשירותי העבודה הסוציאלית הפועלים בבית החולים.

2. לברר את שעות הביקור

במקרה של אשפוז בבית חולים, חובה לברר את שעות הביקור במחלקה. כדאי לדעת כי לפי סעיף 9 לחוק זכויות החולה, "מטופל המאושפז במוסד רפואי זכאי לקבל מבקרים בזמנים ועל פי הסדרים שקבע מנהל המוסד", והזכות לבקרו למעשה מוגבלת לשעות מסוימות, כדי שלא לפגוע בפעילות הרפואית, בצרכי המטופל ובשכניו לחדר האשפוז.

בכל מחלקה נקבעים שעות שבהן המאושפזים ו/או בני המשפחה רשאים להגיע לשיחת ייעוץ וברור עם רופא מהמחלקה. מומלץ לברר במחלקה את מועדי מסירת מידע רפואי על ידי הרופאים.

3. ליידע את הצוות על תרופות שהמטופל נוטל

במידה וידוע לכם שקרובכם המאושפז נוטל תרופות בקביעות בביתו, מוטב שתעבירו את המידע לצוות המטפל במחלקה, גם אם יש סיכוי שהמאושפז עצמו כבר העביר את המידע או שישנה אפשרות שהמידע מופיע בתיק הרפואי הממוחשב של המאושפז.

מסירת מידע מצד הקרוב על תרופות שניטלות בקביעות ועל מחלות רקע תסייע לצוות הרפואי להתאים את הטיפול התרופתי המיטבי למאושפז ומצמצמת את הסיכון שיותאם לו טיפול שגוי בתרופות שעשויות להיות להן השפעות מזיקות בשילוב עם התרופות שנוטל המטופל בביתו, באופן שעלול לשבש את יעילות הטיפול התרופתי ולעתים אף לדרדר את מצבו. מומלץ לעדכן את הצוות המטפל גם בדבר תוספי תזונה וצמחי מרפא שהמאושפז נוהג ליטול בקביעות בביתו, ככל שמוכרים לקרוב.

4. לוודא שהתרופות שניתנות למטופל נכונות

טעויות במתן תרופות מהוות בעיה מרכזית ונפוצות במוסדות רפואיים לרבות בתי חולים. לטעויות מסוג זה סיבות רבות, החל מהעבודה של צוותים רפואיים בתנאי לחץ, בעיקר בחודשי החורף שבהם מחלקות האשפוז עמוסות במיוחד, וכן על רקע בעיות תשתית ושחיקה מקצועית.

מימדי הבעיה מדאיגים: נתונים שנאספו ודווחו מטעם שירותי הבריאות הלאומיים בבריטניה (NHS) העלו כי בשנת 2016 בלבד נמנו מעל ל-205 אלף טעויות במתן תרופות בבתי החולים במדינה, כש-12% מהמטופלים שנחשפו לטעויות במתן תרופות סבלו כתוצאה מכך מפגיעה משמעותית בבריאותם. התופעה נמצאת, לפי הנתונים, בעלייה בהיקף של 6% מדי שנה. לפי נתוני הסוכנות למחקר ואיכות בטיפול רפואי בארה"ב (AHRQ), כשקרוב לשליש מהאוכלוסייה בארה"ב נוטלים חמש תרופות ומעלה בקביעות על רקע מצבים כרוניים, נמנים מדי שנה כ-700 אלף ביקורים בחדרי מיון בעקבות טעויות במתן תרופות ו-100 אלף אשפוזים כתוצאה מטעויות. כמו כן, מקרב כלל המאושפזים בבתי החולים, 5% עוברים טעויות בקבלת תרופות – לרבות טעות בסוג התרופה שניתנה, טעות במינון ו/או שילוב מסוכן בין תרופות שניתנו ו/או בינן לבין תרופות וחומרים נוספים שהמטופל נוטל בביתו. מחקרים מסוימים אף מצביעים על שיעורים גבוהים יותר. עוד נמצא בעבודות כי קרוב ל-40% מהטעויות במתן תרופות בבתי חולים מתרחשות שעות לאחר הקבלה, לקראת שחרור או בעת החלפת משמרות או העברת המאושפז בין מחלקות, כתוצאה מבלבול והיסח דעת.

לקרובי המאושפז תפקיד מכריע במניעת טעויות במתן תרופות, כשביכולתם לוודא שהתרופות הניתנות למאושפז תואמות את האבחנה ואינן מסוכנות עבורו. בארה"ב, מיזם בשם TC-QuIC הכולל שותפות לשיפור איכות הטיפול הרפואי המערב 37 בתי חולים בעיר ניו יורק, לקח את המציאות צעד קדימה, וארגן הדרכות לפיקוח על מתן תרופות בקרב קרובים השוהים לצד מאושפזים מבוגרים עם אי ספיקת לב כרונית. נמצא כי לאור ההדרכות, קרובי משפחה בדקו הטיפול התרופתי שניתן למאושפזים בבתי החולים ב-84% מהמקרים בתום הפעילות ההתערבותית לעומת 53% מהמקרים בלבד לפני תחילת הפעילות. עוד התברר כי לאור ההתערבות, שיעור האשפוזים החוזרים ירד מ-23% ל-14%, ממצא שעשוי להוות ראייה לתועלת שבמעורבות של קרובי מאושפזים במניעת סיבוכים כתוצאה מטעויות במתן תרופות.

5. לדאוג לספק למאושפז ציוד חיוני ומזון

כדי לסייע לרווחת המאושפז בבית החולים, יש לדאוג לו לציוד שיוכל לתת לו הרגשה ביתית, לרבות פיג'מה, בגדים קלים להליכה במחלקה – למשל לשירותים, כלי רחצה – לרבות מברשת ומשחת שיניים, מסרק, דאודורנט וטמפונים לנשים. כמו כן יש לדאוג למאושפז למטען למכשיר הטלפון הנייד וכן לדאוג לעיתונים, חוברות תשבצים וטלוויזיה – לפי הצורך.

בנוסף, יש לדאוג שהמאושפז יאכל כהלכה. במידה והוא אינו מסתדר עם האוכל שמוגש ממטבח בית החולים – חשוב לדאוג לו לאוכל ביתי או לאוכל קנוי מהמסעדות או מזנונים הפועלים בבית החולים או בקרבתו. מאושפזים - מעצם מצבם הרפואי - עלולים שלא לאכול כדי צורכם ונמצאים בסיכון לתת תזונה. בשנים האחרונות גוברת המודעות במערכת הבריאות לתופעה של תת תזונה בבתי חולים, ובמסגרת מחקר שבוצע בישראל במרכז הרפואי רמב"ם, נמצא כי כ-80% מהמאושפזים צורכים פחות ממחצית מהאוכל המוגש להם ונמצאים בסיכון לבעיות של חסרים תזונתיים. ככלל, 30% עד 60% מהמאושפזים נמצאים בסיכון לתת תזונה, ויש לזכור כי חולים בסיכון לתת-תזונה מתאשפזים לזמן ארוך - עד 50% יותר מאחרים, ונמצאים בסיכון גבוה עד פי שבע יותר לתמותה. לקרובי משפחה עשוי להיות תפקיד משמעותי לדאוג שהמאושפז יאכל, יקבל תזונה מלאה ומאוזנת ויימנע מחסרים תזונתיים שעשויים לפגוע בטיפול הרפואי שניתן לו ובמקרים מסוימים אף לדרדר את מצבו.

6. למנוע חשיפה לזיהומים

בתי חולים מהווים "חממה" להדבקות בזיהומים בכללותם ובפרט לזיהומים עמידים לטיפול תרופתי. לפי דו"ח של התכנית הלאומית למדדי איכות בבתי החולים בישראל, שבחן את הסיכון לזיהומים בדם (ספסיס) שמקורם בהחדרת צנתר מרכזי בקרב מאושפזים ביחידות לטיפול נמרץ כללי וכירורגי בבתי החולים השונים במדינה בין החודשים ינואר ליוני 2015, נמצאו פערים בהידבקות בזיהומים בין בתי חולים גדולים וקטנים שנעו בין 1.3 ל-8.3 זיהומים לכל אלף ימי צנתר מרכזי. ההערכות במשרד הבריאות כי ניתן לייחס כיום כ-5,000 מקרי מוות בשנה להידבקות בזיהומים שונים בבתי החולים, מרביתם זיהומים עמידים לטיפול באנטיביוטיקה.

קרובי משפחה מהווים מרכיב משמעותי במניעת חשיפה לזיהומים עמידים בבתי חולים, ונדרש מהם לתרום את חלקם בפעולות מונעות, לרבות בהקפדה על רחצת ידיים לפני ואחרי כל מגע עם המאושפז ולפני מגע עם מזון או שתייה שקיבל המטופל וכן דאגה לשמירה על היגיינה מצד אנשי הצוות. באוגוסט 2009 פרסם משרד הבריאות נוהל הקובע את הצורך בשמירה על היגיינת ידיים במוסדות רפואיים, לרבות הצורך לרחוץ ידיים במים זורמים וסבון אנטי-מיקרוביאלי לפני ואחרי כל מגע ישיר במטופל, לפני עטיית כפפות ולאחר הסרתן, לפני הכנת מזון או תרופות לחולים, במעבר מאתר גוף מזוהם לנקי באותו מטופל ולאחר כל מגע בסביבת החולה, כולל מגע במשטחים וציוד בסביבתו, וכן כשיש לכלוך נראה בעין על הידיים, בטיפול בחולים משלשלים, בטיפול בחולים עם חשד לזיהום על ידי חיידקים יוצרי נבגים ולאחר ביקור בשירותים. לדברי גיסין, "על מאושפזים וגם על קרובי משפחה לא לחשוש להעיר באדיבות במקרים בהם הם נוכחים שאנשי צוות לא הקפידו על סטריליזציה לפי הנהלים ולהזכיר להם לרחוץ ידיים. כיום ליד כל מיטת אשפוז יש חומר לניקוי ידיים וחשוב שהצוותים הרפואיים וגם המבקרים ישתמשו בו. זה מונע זיהומים ויכול להציל חיים".

7. בשחרור מהמחלקה: לוודא שההסברים שניתנו הולמים

השחרור מאשפוז מהווה צומת שבו מקבל המאושפז מידע רפואי חיוני להמשך הטיפול בקהילה. ללא תשומת לב מלאה מצד המטופל ומשפחתו - תהליך זה עלול להיות מלווה בסיכונים.

בעת השחרור מחויב הצוות הרפואי למסור למאושפז מכתב מפורט וכן להסביר לו בעל-פה אילו פעולות נדרשות ממנו בהמשך – לרבות כיצד להמשיך מעקב רפואי בקהילה ותוך כמה זמן, אלו תרופות יש ליטול, אלו בדיקות מומלץ לעבור בקהילה, כיצד להחליף חבישות, אלו מזונות מומלץ לו לאכול ומאלו עליו להימנע וכדומה. אך תיאוריה לחוד ומציאות לחוד, ובבתי חולים רבים מספקים למטופל מכתב שחרור מבלי לתת לו הסברים בעל-פה, ולעתים אף אין המכתב חתום כנדרש על ידי איש צוות, כך שאין בהמשך כתובת לפניות במקרה וחל סיבוך בבית.

על המאושפז וקרוביו לדעת כי לאחר שחרור מבית החולים – הטיפול עובר לאחריות קופת החולים ובמידה והתרחש סיבוך כלשהו – למשל חבישה שנופלת – בית החולים לא יקבל את המאושפז מחדש ויפנה אותו לטיפול בקופת החולים ובמקרה חירום – במוקד של קופת החולים.

לכן, בעת השחרור מומלץ לקרוב המשפחה לוודא שהמידע המלא נמסר למטופל ושהמאושפז עוזב את בית החולים במצב טוב, כשכל הציוד שלו נמצא ברשותו. במידה ויש למאושפז חבישה – יש לוודא שהחבישה חזקה דיה ולא צפויה להתרופף בהמשך. כמו כן, בעת שחרור יש לוודא שבבית החולים הוסרו צינוריות שהוחדרו למאושפז לצורך קבלת אינפוזיות. ובנוסף, במידה ולמאושפז נותרו תפרים בעת השחרור – יש לוודא כי ההנחיות בעת השחרור כוללות הסבר מפורט לאיזו מרפאה (בקהילה או בבית החולים) עליו לפנות להוצאת התפרים, אם יש צורך, ומתי, והאם תהליך הוצאת התפרים כרוך בטיפול מקדים כלשהו או מלווה בכאבים שניתן לטפל בהם תרופתית.

כיום כמעט בכל בית חולים יש לקופות משרדים הכוללים אחיות שתפקידם לסייע בהמשך הטיפול בקהילה, וניתן להסתייע במשרדים אלה לקבלת המידע המבוקש. 

8. לא לחשוש לומר שאינכם מבינים את ההסבר שניתן לכם

במידה ואיש הצוות המטפל נתן לכם הסבר כלשהו – מיוזמתו או לבקשתכם – ולא הבנתם את ההסבר במלואו, אל תחששו להבהיר זאת באדיבות ולבקש שימסור הסבר נוסף וברור יותר. אי הבנות בין רופאים למטופלים הן דבר שבשגרה ולקרובי משפחה לעתים לתפקיד מכריע בתיווך בין השניים. יש אנשי צוות שמדברים מהר מדי, או אחרים שמשתמשים במונחים רפואיים לא מוכרים בהסברים הניתנים למאושפז ולקרוביו. עדיפה מבוכה רגעית הנובעת מבקשה לחזור על ההסבר מאשר ביצוע פעולות שגויות כתוצאה מאי הבנות. 

במארס 2005 סקרו חוקרים אמריקאים מהמרכז הרפואי קליבלנד קליניק בכתב העת Medscape General Medicine את תופעת ההיענות של מטופלים לטיפול תרופתי וקבעו כי על רופאים לתרגל מיומנויות לתקשורת טובה עם המטופל באמצעות הפשטת מסרים, הגבלת ההנחיות הניתנות ל-4-3 מרכזיות וכן בשיתוף קרובי המשפחה וחבריו של המאושפז, כדי להעלות את הסיכויים להיענות טובה לטיפול המומלץ.

בהכנת הכתבה סייעו שמואל בן יעקב - יו"ר האגודה לזכויות החולה ומידד גיסין - יו"ר ארגון צב"י (צרכני בריאות ישראל)

עדכון אחרון: דצמבר 2017