האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

לִפְעָמִים אֲנִי מְצַיֵּר שִׁירִים,

עִם מִלִּים - בִּמְקוֹם צְבָעִים.

הָאוֹפְּטִימִיּוּת - מְצֻיֶּרֶת בִּצְבָעִים בְּהִירִים,

הַחַדְגּוֹנִיּוּת - בִּצְבָעִים אֲפֹרִים,

וְהַיֵּאוּשׁ - בִּצְבָעִים שְׁחֹרִים.

.

אֲנִי מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּמִקְלֶדֶת - בִּמְקוֹם בְּמִכְחוֹלִים,

אַךְ הַצְּבָעִים לֹא תָּמִיד צְלוּלִים.

לְעִתִּים הָרְגָשׁוֹת כְּבוּלִים,

וּכְדֵי לְהִתְבַּטֵּא - צָרִיךְ לִפְרֹץ מַנְעוּלִים.

.

כֹּל צֶבַע - מְיַצֵּג רֶגֶשׁ מְסֻיָּם,

אַךְ לִפְעָמִים הָאָדָם מַרְגִּישׁ שֶׁהַצֶּבַע שֶׁלּוֹ - לֹא קַיָּם.

הַכָּחֹל עָמֹק וּמַרְגִּיעַ - כְּמוֹ הַיָּם,

הַחוּם - מִדְבָּרִי וְחַם.

.

הָאָדֹם מְבַטֵּא - תְּשׁוּקָה מְסֻכֶּנֶת,

וְהַצָּהֹב - שִׂמְחָה מֻחְצֶנֶת.

יָרֹק - טֶבַע וּמוֹטִיבַצְיָה שֶׁנִּטְעֶנֶת,

וְהַשָּׁחֹר שׁוֹאֵב הַכֹּל - עַד שֶׁהָאֵנֶרְגִּיָּה מִתְרוֹקֶנֶת.

.

לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ שָׁחֹר - אַךְ מְצַיֵּר לָבָן,

אוּלַי זוֹ הַסִּבָּה - שֶׁלַּסְּבִיבָה אֲנִי לֹא מוּבָן?

"זֶה בְּסַךְ הַכֹּל - עוֹד שֶׁקֶר מְכֻוָּן,

שֶׁהָפַךְ לִהְיוֹת נוֹרְמָלִי - בָּעוֹלָם הַמְּקֻוָּן."

.

הַאִם זוֹ בְּחִינַת - "מַחְשָׁבָה יוֹצֶרֶת מְצִיאוּת",

אוֹ עוֹד רַמָּאוּת,

שֶׁהוֹפֶכֶת אֶת הָ'חֹלִי" - לֶבְּרִיאוּת?

.

.

בְּמַסַּע נֶפֶשׁ קוֹגְנִיטִיבִי - תּוֹהֶה לְעַצְמוֹ אִינְטְרוֹסֶפְּקֶטְפֹבִי,

מִבֵּין שְׁלַל מַחְשֵׁבוֹתָיו - מָה אוֹבְּיֶקְטִיבִי, מָה סוּבְּיֶקְטִיבִי וּמָה בִּכְלָל פִיקְטִיבִי?

.

.

וְאוּלַי זוֹ דֶּרֶךְ לֵגִיטִימִית - לַהֲפֹךְ אֶת הָאֵיבָה לְאַהֲבָה?

אֶת הַתְּחוּשָׁה הָרָעָה - לְטוֹבָה,

אֶת הַגַּאֲוָה - לְעָנָוָה.

אֶת הַלַּחַץ וְהַחֲרָדָה - לְשַׁלְוָה,

אֶת הַפֵּרוּד וְהַמַּחְלֹקֶת - לְאַחְוָה.

וּבְכָךְ לְהַבְעִיר אֶת הַלֶּהָבָה,

בַּנֵּר - שֶׁכִּמְעַט כָּבָה,

וְלַהֲפֹךְ אֶת הַיֵּאוּשׁ שֶׁבּוֹ - לְתִקְוָה?

יודעת שחפרתי כאן קצת (הרבה) על העבודה בימים האחרונים...

ראיתי עכשיו משרה באגף משאבי אנוש באיזשהי חברת אבטחה....

המשרה נראתה לי מעניינת ומושכת ולמרות שרשום שלא חייב ניסיון קודם אני עם ניסיון של כמעט 7 שנים בתחום הזה....

משהו בתחושת בטן שלי אמר לי להגיש... חששתי.... אבל הגשתי....

מקווה שלא טעיתי....

יש 2 עבודות "פשוטות" שהן יכולות להיות טובות לי במצב שלי...

1. מענה טלפוני במקום שאני מכירה כבר את האנשים ואת העבודה - החיסרון זה שזה קשור לעבודה הקודמת שממנה פוטרתי וזה יכול להעלות טריגרים....

2. בחנות בגדים

בשניהם התגובה של אמא שלי לא הייתה הכי משהו אבל לעבודה בחנות בגדים אמרה לי "מה תעבדי בחנות בגדים מה את מפגרת? לכי תמצאי עבודה נורמלית" 

התגובות המזעזעות של אמא שלי פשוט גורמות לי להרגיש רע וכן, גם גורמות לי להרגיש שאני מפגרת.

מפגרת שביכלל גרה בבית הזה...

הציפייה הזאת ממני פשוט מכעיסה ולא נותנת לי רוגע... 

אני לא מאמינה לעצמי למילה. לא מאמינה למחשבה. לא מאמינה לחוויה.

שוכבת כל היום מוצפת, לא מרגישה טוב, לבד לבד, התקף בא והולך, אני ישנה ומתעוררת מסיוט או מפחד 

ורק מרגישה אשמה אוכלת אותי, אני חושבת שאני מתקרבנת, שאני שקרנית, שאני סתם מחפשת משהו בלתי מושג שלא יהיה לי לעולם 

אני מטילה ספק בכל משהו שיש לי בראש, בכל חוויה בכל סיפור בהכל הכל הכל 

ושונאת את עצמי על זה בלי סוף. אני חושבת שאני צריכה פשוט להמשיך בחיים ולהפסיק לעשות סיפור מכל דבר קטן שאולי אפילו לא קיים .

למה אני לא מצליחה? כבר כמה שנים אני ככה, לבד לחלוטין, באמת לבד. מבודדת חברתית, סובלת, כואבת לא בריאה בכלל 

גם אם סבלתי בתור ילדה- לפחות יכולתי לחיות את החיים שבחוץ 

הייתה לי משפחה- והרסתי הכל 

היו לי חיים- והרסתי אותם 

הייתי אולי פעם מישהי אולי מדחיקה אולי שותקת או מסתירה סוד אבל חייתי איכשהו את החיים- ועכשיו לא 

למה אי אפשר להתעלם וזהו. להיעלם וזהו 

לא שווה לדבר, לא שווה לתת זמן לעצמי- הזמן רק מחריף את הכל וגורם לי לאבד חלקים מעצמי לא טוב להתעסק בדברים שקרו לי, לא טיפול ולא כלום 

כי הכל קרס לי על הראש ואין לאיפה לברוח, מאוחר מדי

מצטערת שאני ככה פורקת 

תודה