האביב בפתח, ופסח מתקרב. הרחובות מתמלאים באור, השמש מלטפת קצת יותר, ויש תחושה של התחדשות באוויר. 

אבל אני יודע, לא לכולנו זה מרגיש ככה. עבור כל אחד מאיתנו שמתמודד קושי נפשי כזה או אחר, העונות לא תמיד משנות את ההרגשה הפנימית. לפעמים, כשהעולם סביבנו זורח, זה רק מבליט עוד יותר את העננים האישיים שלנו.

אז אני רוצה לומר משהו קטן . כן, לך, שקוראת או קורא את זה עכשיו ואולי מרגישה או מרגיש קצת לבד: אתם לא לבד!!!

אפלטון אמר פעם, "תהיה אדיב, כי כל אדם שאתה פוגש, נלחם בקרב שאינך רואה." והקרבות האלו אמיתיים, מתישים, ולעיתים נראים אין-סופיים. אבל כמו שהאביב חוזר בכל שנה, כך גם בתוכך יש ניצוץ שממשיך לבעור, גם אם הוא קטן, גם אם לפעמים הוא כמעט נכבה.

אני לא אגיד לכם שהאביב יפתור הכל, אבל אולי הוא יכול להיות תזכורת:
🌿 שגם אחרי חורף ארוך, הטבע מוצא דרך לפרוח.
☀️ שגם אחרי ימים חשוכים, השמש חוזרת להאיר.
💛 שגם אם קשה עכשיו, זה לא אומר שזה יהיה ככה לנצח.

אלברט קאמי כתב: "באמצע החורף גיליתי שבתוכי יש קיץ בלתי מנוצח." אז גם אם אתם עדיין מרגישים בחורף, תזכרו, האביב הפנימי שלכם עוד שם. אתם לא שבורים, אתם לא תקועים, אתם פשוט בדרך.

אני שולח לכם חיבוק וירטואלי וחיוך אמיתי. ולא לשכוח! כולנו משמעותיים, כולנו ראויים לאור, והעולם טוב יותר בזכות זה שאנחנו כאן.

חג אביב שמח ומלא בתקווה והתחדשות. 💛

לא קמתי לעבודה. מרגישה כזאת לוזרית. לאף אחד לא אכפת ממני. משפחה זה נושא כאוב אצלי ולא מדברת על זה. מחכה למוות. נא לא לקרוא למשטרה אני לא בסכנה. 

אני הכבשה השחורה במשפחה. זאת שאף אחד לא רוצה את קרבתה אלא רק את קרבתו של הבן המוצלח. זה שעובד במשרד רהם. זה שנשוי פלוס שלושה וגר בוילה בזיכרון יעקוב... אני הכבשה השחורה, זאת שמעשנת כמו קטר ובגיל 48 עדיין תקועה בבית ההורים. זאת שזקוקה לטיפול. לא הייתי תמיד ככה. בעצם גם אני הייתי די מוצלחת עד שחליתי. אפילו סיימתי תואר באוניברסיטה והיום אני עובדת בניקיון. לא יודעת אם לכעוס על אמא שלי או להעריך אותה על המאמצים שהיא עושה כדי שאחי ואני נהיה קרובים בעיניה. אבל בכלל לא קרובים בעיניי. היא כל הזמן מושכת אותי לפעמים אפילו בכח לחגים ואירועים משפחתיים למרות שברור שאני לא רצויה. יש ילדים, אני השפעה רעה. אני הכבשה השחורה.... תגובות? אמא שלי צודקת או שאני צודקת? שתרפה שתניח לי. נמאס לי להיות במקום שבו אני לא מרגישה בנוח או לא רצויה...

תודה רבה הקב"ה על השליחים הנאמנים שאתה שולח 

תודה רבה על הבריאות

תודה רבה על השעמום 

תודה רבה על חוסר שקט לישון

תודה על זה שאפשר להגיד תודה , תודה רבה על עצבות(אח שלי אמר לי לכתוב)

תודה רבה על הכאב

תודה רבה על השמחה

תודה רבה על שרוצה להכין סלט אבל מרגישה מוגבלת

תודה רבה על שמנסים פעם ראשונה להכין מופלטה

פעם ראשונה מזה חודש וחצי שאני כותב פה פוסט בבית שלי, בחדר שלי, מהמחשב שלי. קיבלתי חופש לסופ"ש, מחר בבוקר אני חוזר לאשפוז. למעשה, זה החופש השני שלי. שבוע שעבר קיבלתי יום וחצי יציאה לערב חג פסח. עשיתי אותו אצל אימא שלי ולא רציתי להיות במחשב בזמן שנותר לי בבית אלא להעביר אותו עם החתולים שלי ועם אבא. 

כרגע מרגיש מועקה, בדיוק לקחתי תרופות; טגרטול, טרזודיל, סרוקוול, ווליום וסימבלטה. הידיעה שאני צריך לחזור מחר לאשפוז מקשה עליי, מועקה חונקת את הגרון שלי ולוחצת לי על החזה בצורה משוועת ביותר. 

מלבד אלה, הרגשתי ריק היום משקמתי. כאילו הכל לא מעניין, חסר משמעות ודוחה. שיממון אינסופי עטף ועוטף אותי. 

אני חווה ימים לא קלים באשפוז, ככל שהם עוברים נדמה שאני צריך לאזור יותר כוח לתפקד והאפרוריות ששוררת מסביב נכנסת לתוך גופי ומקשה להאמין בתקווה, בשינוי. 

ההתחבטות הזו אינה זרה לי ועדיין, משפיעה עליי. מהאשפוז אני לא חוזר הביתה, הכיוון שטווים בעבורי הוא הוסטל מעברי ולאחר מכן קהילה תומכת או קהילה תומכת ללא הוסטל מעברי לפני כן. אני לא שש מהתוכנית הזו, אני מבין מצד אחד שהיא הכרחית להתפתחות האישית שלי, להתבגרות וליציאה מהמוכר והנוח ומצד שני הלב פשוט לא רוצה ומפחד. לבד, רחוק מהבית, מהחתולים, מאבא. רחוק מהבועה שלי בלי שום קביעת גושפנקא שאותה מציאות חדשה תטיב איתי או תשנה בי משהו, ואולי אפילו תרע לי. ובנוסף לכך, אהיה במסגרת דומה במקצת לאשפוז, שבכל מקרה אני כבר לא מסוגל לסבול לשהות בו. אני תוהה לעצמי אם מתישהו הסבל הזה ייעלם או שההתאמצות תשתלם. האם אוכל להחזיק באותו מקום חדש? האם אוכל להכריח את עצמי להאמין שיהיה טוב, ששווה להתמודד? 

ומהו טוב בכלל? מה אני מחפש? מה אני רוצה?

שאלות רבות מלוות אותי בימים אלו, הרבה מהן קיומיות ומופשטות, חלקן אישיות וחלק אני אפילו לא יכול להגדיר. 

לאחר כל האשפוזים שעברתי, כל הטיפולים הללו, כל התרופות שנכשלו לתמוך בי. האם יש מקום לאמונה אמיתית? האם זה לא רק הגיוני שאדם שזוכר ומכיר את עצמו רק כשהוא במצב אקוטי ומסובך לא יכול לדמיין לעצמו אפילו מציאות אחרת? שאינו יכול אפילו לרצות בכך?

אני מתפלל שהשמיים ייפלו עליי ואיעלם מן העולם הזה ואני מתפלל שאשתנה לטובה, שאצליח וארצה לחיות, שאפתח את כישוריי וארגיש מסופק מעצמי באותה הנשימה. אולי אלו אינם דברים סותרים.

עד כה, לא שמתי לב לשינוי הרגשתי ותפיסתי באשפוז. אני לא בטוח שאני רוצה בו. אני מפחד לאבד את עצמי.