מי שרוצה שישלח לי מייל ואשלח לכם קובץ מתנה באהבה

שאולי קצת יעזור להקל על הסבל והתהליך

דיטה

שלום רב לכולן/ם.
אז למרות שקיבלתי על עצמי שאני חייבת להעלות במשקל על מנת לקבל מחזור, לחשוב כמו אישה בגילי ולהתרכז סוף סוף במשהו אחר חוץ מאוכל, עדיין לא קיבלתי מחזור. כבר מחזור שלישי שנעלם ממני:( אני מפחדת פחד מוות. הבנתי שצריך שומן בגוף ואני מנסה כל כך... מנסה ממש, אני נלחמת בכמה הפרעות בו זמנית שמביניהן גם אכילה בולמוסית שאני פשוט יכולה לפרק מסות של אוכל ללא היכר במשך ימים שלמים(!) ואני מפחדת מזה כל כך... וכרגע אחרי שאני אוכלת מספר מכובד של ארוחות ביום שבכולן נמצאים כל אבות המזון ומזיזה את עצמי פחות, אני מפחדת לראות את המשקל ובאיזשהוא מקום גם נותנת לעצמי להבין שזה לא מה שמגדיר אותי. האם תוכלו לעזור לי לדעת אילו מאכלים או צמחי מרפא, ויטמינים, אפילו טיפולים טבעיים על מנת להחזיר את המחזור? אני גם ככה מתקרבת לגיל שבו מאוד קריטי לי להתמסד ולהביא ילדים. ואני מרגישה שאני אישה מקולקלת ומפחדת להעלות במשקל את כל מה שהצלחתי להוריד ולהילחם בו... עצוב לי להיפרד מהשליטה, אבל הפוריות זה קו אדום מבחינתי. הבנתי שזה חייב להיפסק או לפחות להיבלם לזמן בלתי מוגדר...

כבר מאוגוסט אני חושדת שיש לי הפרעת אכילה כפייתית ועכשיו, אני כמעט בטוחה בזה. הימים האחרונים היו ממש גהינום בשבילי אכלתי אלפי קלוריות ביום וזה ככ קשה לי. כל יום מחדש אני אומרת מחר אני אעמוד בזה בטוח! אבל זה אף פעם לא מצליח. אני רק מחפשת אוכל לדחוף לעצמי לפה. אני באמת רוצה לטפל בזה לפני שזה יהפוך להרבה יותר גרוע! אבל אני לא יודעת איך...

אני בת 15 ובפעם האחרונה שבדקתי הייתי במשקל תקין ואני די בטוחה שעליתי מאז

היי, שאלה קצת שונה..
איך מתמודדים עם הפחד מלאכול מאכלים מסוימים? (לא אפרט מחשש לטריגרים)
אני מצד אחד ממש רוצה לאכול את המאכלים האלה, מצד שני מתה מפחד...
אני יודעת שהפחד לא רציונלי, אבל זה פשוט כלכך מפחיד!
אשמח לעצות...

וגם, האם באשפוז עוזרים להתגבר על זה? (לא בהנחה שמאושפזים על זה, אלא נגיד על אנורקסיה).
שואלת בעיקר על תל השומר בוגרים
תודה!!

איך אפשר להתמודד עם הרס עצמי? אני יודעת שזה נובע משנאה עצמית ממש קשה אבל אני מרגישה שאני מכורה להרגשה הזאת וזה רק עושה לי החיים יותר קשים.
יש עוד אנשים שמרגישים ככה? איך אתם מתמודדים עם זה?

היי, בפברואר דיברתי עם אמא שלי בקשר לזה שאני חושבת שיש לי הפרעות אכילה וישר התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית. נשלחתי לדיאטנית שמתמחה בהפרעות אכילה (השבוע מתחילה) לפני שבועיים התאשפזתי בתל השומר עקב עילפון (לא פעם ראשונה) הייתי מאושפזת שבוע במחלקת ילדים רגילה ואז הפסיכולוגית שלי דיברה עם אמא שלי על אשפוז מלא ואולי כדאי לחשוב על זה וישר היא התהפכה והתחילה להגיד שאני ממציאה הכל , סתם משעמם לי ושאני הורסת את המשפחה... יום למחרת הגיעו מהמחלקה להפרעות אכילה הרופאת מתבגרים שאמרה שהיא רוצה להשאיר אותי עוד כמה ימים באשפוז שביל לראות שאני מצליחה לאכול לפי התפריט והסבירה לי על אינשור,זודה וכו... ודיאטנית בנתה לי תפריט אבל אמא שלי לא הייתה מוכנה להקשיב ופשוט שיחררה אותי מהאשפוז... לא הצלחתי לאכול לפי התפריט בכלל והמצב רק התדרדר נפשית! הסביבה של הבית לא מתאימה להחלמה בכלל ואני לא יודעת מה לעשות יותר! היא לא מוכנה לאשפוז אבל זה הגיע למצב שנכנסתי לדיכאון וויתרתי על הכל ועושה מה שבא לי. אני מותשת ואין לי מה לעשות עם זה כי אני קטינה...

שלום לכולם/ן. אני חייבת עזרה באופן בהול! ירדתי מתחילת הקורונה עד לא מזמן כמה עשרות קילוגרמים. זה קרה באופן יזום וידוע מראש מהצורך לרדת במשקל נטו. כל חיי הייתי בחורה מאוד מלאה וזה הצטבר והפך לבחורה מאוד שמנה. תמיד הייתי חיה בצללים, מנסה להחביא את עצמי מהחיים והיו עושים ממני צחוק ופוגעים בי הרבה בעקבות זה. כשסוף סוף עליתי על שיטה שעבדה לי נורא התלהבתי ונהניתי מזה שאני יורדת במהירות יחסית וספרתי כל קלוריה וקלוריה באופן מדוד ושקול, אז קיצצתי עוד ועוד. מדי כמה ימים היו התקפי אכילה שחשבתי שיהיו די נורמליים כי קיצצתי בכמות רבה מאוד ממה שהייתי רגילה לאכול אז לקחתי את זה בסדר ומיד אחכ לקחתי כדורים משלשלים בכמויות, גם מזה לא נבהלתי כי חשבתי שזה די הגיוני לרצות להתנקות כדי לא להרוס את התהליך. הזמן עבר ונהייתי אדם אחר לגמרי, אם בכלל אפשר לקרוא לזה בן אדם. שכחתי להתבטא,לכתוב, לצחוק, שכחתי אפילו מילים. לכתוב לקח לי שעות כדי למצוא מילים, הייתי מאוד רהוטה וחדה בעבר, אין לי את זה בכלל היום. אין לי שום דבר אחר בראש מלבד אוכל. אני בוכה המון, עצבנית ולחוצה כל הזמן או מנותקת ריגשית בכלל, ברמה שאין יותר רגש לכלום וכלום לא מזיז לי, גם ברמת הגיינה, שזה מאוד לא אופייני לי. קמה מס׳ פעמים בלילה מתקשה להירדם, במקרה הטוב 3 שעות שינה ויש ימים שישנה ללא הפסקה ולא מסוגלת לקום. אני זוללת כמו מטורפת מהרגע שהגעתי לכביכול משקל היעד. אני מנסה להפסיק לספור קלוריות אבל מהפחד זה נגמר בספירה מדודה או בהתקפים שנמשכים ימים שלמים שבהם אני כל היום במטבח ואוכלת בכמויות בלתי נתפסות. נכנסתי למצוקה מסוימת, למשל- פחד להשאיר חצאי מאכלים פתוחים, פחד ממאכלים, פחד מאנשים שמדברים על אוכל, פחד מלהריח אוכל,פחד מלעבור ליד מסעדות, פחד מזה שאשמין הכל חזרה ולא אדע כיצד לצאת מזה, פחד מזה שאין לי כבר אישיות ואני עבד לאוכל. אני נמצאת בלופ מתמשך של הבטחה שאחזור לעצמי ואוכל ״בריא״, אך למעשה, אין מה לחזור לעצמי כי כשאני נזכרת בבחורה השמנה שהייתי- היא אף פעם לא אכלה בריא. אין לי לאן לחזור, אני פשוט לא יודעת מה זו ארוחה מסודרת ואיך אוכלים ״כמו בן אדם״ אני זוללת המון ומפחדת פחד מוות מכל עלייה קטנה כי אני בשלב שהגוף כל כך בסטרט ממה שעשיתי לו שהעלייה כל כך מהירה ורצינית. המשלשלים כבר לא עוזרים מן הסתם, לא משנה מה ניסיתי, כבר חודש שלם אני לא הולכת לשירותים. הרסתי לעצמי את החיים מבלי להתכוון בכלל. אני מחקתי לעצמי את האישיות, את החיים, אני לא מסוגלת לעבוד, מבטלת ימי עבודה על ימין ועל שמאל, אני לא מסוגלת וכל פעם שניסיתי לעבוד זה נגמר בזה שפחדתי להיות רעבה ולחטוף התקף זלילה אז אני בורחת מהר הביתה ומתישה את עצמי בדרך בהליכות ארוכות בדרך... כל דבר זה אוכל וכל דבר זה משקל וכל זה משתלט לי על המוח והחרדות גומרות אותי אני לא מסוגלת יותר. התחלתי להרטיב במיטה בלילה ולשכוח דברים שקרו ממש לפני כמה דקות, אפילו קרה לי ששכחתי באיזה יום אנחנו נמצאים למרות שהזכרתי לעצמי כמה פעמים בנוסף, רעשים החלו מאוד לצרום ואני לא יכולה להקשיב לאנשים מדברים או לטלפון מצלצל אפילו רעשי רטט יכולים להוציא אותי מדעתי או סתם רעשי רקע שמוציאים אותי מדעתי... אני מרגישה נורא ושאני הורסת את המשפחה שלי אני מלאה ברגשי אשמה, מפחדת שעשיתי גם להם נזקים בגלל כל מה שאני עוברת וזה מכרסם אותי מבפנים עוד יותר, אני מאשימה את עצמי בכל דבר ודבר... אין לי אפשרות כלכלית או ניידות כדי לטפל בעצמי ואני מאוד זקוקה לליווי מקצועי. אני לא בתת משקל ולא מעוניינת באשפוז, רק בליווי תזונתי וטיפול שיעזור לי לבנות את עצמי מחדש, ממש מרגישה שזקוקה לזה כי אני לא רוצה לפתח נטיות אחרות בנוסף לכך. אני ממש מתחננת לעזרה ומתנצלת שכתבתי כל כך הרבה, אין לי עם מי לדבר על זה באמת, למרות שניסיתי לבקש מסביבתי הקרובה, אין להם כלים לעזור לי ובקופח התורים ארוכים ואני מפחדת שעד שיגיע תורי אני כבר אהיה במצב יותר גרוע.

אני כרגע במצב בריאותי תקין אך לאט לאט מתדרדרת ובקושי אוכלת.. הצוות שמטפל בי החל להמליץ לאמא שלי שאלך לאשפוז.. אני בת 18 וחצי. אם אני לא מסכימה לאשפוז, היא תוכל להכניס אותי במהירות לשם? איך זה עובד? ואם אהיה בתת משקל מסוכן זה יתן לה עוד יותר כוח? אני פשוט באמת לא רוצה אשפוז ובטח שלא כרגע.. רוצה לדעת כמה זמן יש לי להיות חופשייה..?

היי, מחפשת המלצה לפסיכולוג/ית למבוגרים שמתמחה בהפרעות אכילה באזור המרכז (נוטה לאזור של ראשון לציון) שמקבלת דרך קופת חולים כללית.

אשמח להמלצות!

היי,
בעקבות המון מקרי מוות שאני רואה של אנשים שהחלימו מהפרעות אכילה בגלל בעיות שצצו עקב המחלה הזו גם בשלב שאחרי...רציתי לשאול האם צריך עדיין לעשות בדיקות לראות שהכל בסדר גם שהמצב יציב?

קשה לי , השבוע איבדתי חברה שהייתי מתכתבת איתה הרבה בווצאפ והיה לי ממש כיף להתכתב איתה ,הרגשתי איתה בנוח , אין לי חברות אמיתיות,הקשר עם החברות שלי התרופף מאוד מאז שההפרעת אכילה שלי התחילה , לפני שבועיים בערך ביקשתי ממנה אם היא יכולה לא לדבר איתי על כל הנושא של דיאטות וכמה שהיא השמינה ושהיא חייבת לרדת במשקל כי זה עושה לי טריגרים , היא אמרה שסבבה, ומאז לא ממש יצא לנו להתכתב ,לפני יומיים שלחתי לה הודעה שהיא חסרה לי כי לא יצא לנו להתכתב הרבה זמן ,והיא השיבה שמאז שפגעתי בה, קשה לה להתכתב איתי, ניסיתי להבין ממה היא נפגעה והתברר שהבקשה שלי פגעה בה ,באמת שאני לא מצליחה להבין מה פוגע בזה ,ניסיתי לברר איתה,והיא פשוט רשמה לי שהיה נעים להכיר וביי , וזהו, ככה זה נגמר .
מאז ממש קשה לי ,אני כל הזמן מנסה לחשוב מה עשיתי לא טוב ,והאם הבקשה שלי הייתה שווה להפסיד אותה בגלל זה , האם ההחלמה באמת שווה את הנתק הזה ? אולי פשוט הייתי צריכה לשתוק ולא לבקש ממנה ופשוט להמשיך לסבול את הטריגרים...

נמאס לי. אני לא רוצה לאכול יותר. קשה לי. נמאס לי לבכות אחרי כל ביס שאני מכניסה לפה. אין לי כוח כבר. רק שיעזבו אותי בשקט ויפסיקו לדחוף לי אוכל.
אני שונאת את עצמי ככ אני שונאת להסתכל במראה. אני שונאת את המשקל שלי ואת הגוף שלי.
לא אכפת לי שאני פוגעת בעצמי, לא אכפת לי שאני מחלישה את עצמי. אני מספיק חלשה ומטומטמת גם ככה

איך אפשר להשיג את הדיאטן שלי לפני התור? ואיך אפשר להשיג קבוצות תמיכה למחלימות מהפרעות אכילה או לכפייתיות יתר באוכל? התפריט מדכא אותי ממש! סתם פותח לי את התיאבון מבלי ליהנות מהאוכל וגם השעות שאני אמורה לאכול לא תואמות את השעון הביולוגי של הרעב שלי, סתם משגע אותי יותר.
אני מבינה שתקעתי את עצמי במצב לא כיפי בכלל.
הגעתי למשקל שבו אני יכולה להרשות לעצמי ללבוש כמעט כל מה שבא לי, אבל לא יכולה כי צריכה להשמין ומתה מפחד לראות את הבגדים קטנים עליי שוב כפי שהיה כשהייתי שמנה מאוד אז נמנעת.
אני מתה לאכול עם ההורים בקידוש, מתה לצאת עם חברות למסעדה, רוצה לצאת לדייטים ולטרוף ת׳עולם, לעבוד בעוד עבודה, להכיר אנשים חדשים, ללמוד דברים חדשים לחוות את כל מה שנמנעתי ממנו בתור בחורה שמנה מאוד, פשוט לפצות על כל החיים שהתחבאתי מאחורי מסות של שומן ועכשיו בתוך מסות של דיכאון ופחד... אבל לא יכולה כי כמו טמבלית נתתי לדיאטן לעשות מה שהוא רוצה והתפריט והאוכל לא טעים, לא מהנה, כמו בבית חולים ואני חייבת להשמין לתוך האוכל הזה ואין גיוון, סתם עושה לי להרגיש מדוכאת יותר... אז מה זה שווה? אם כבר להשמין, אז למה לא לתוך צלחת טעימה יותר? למה נתתי לו להחליט מה אני אוכל, למרות שכששאל אותי מה בא לי לאכול , עניתי שיעשה מה שרוצה... למה אני כזאת סתומה? אני רוצה לצאת מהדיאטות בכיף ובאוכל טעים ואני מרגישה בעונש! איך אני אמורה להשיג אותו אם התור הבא יהיה בעוד חודש? התפריט הזה סתם עושה אותי רעבה ומדוכאת וזה כזה מעצבן, שאחרי הכל , אני עדיין נותנת לאנשים לשלוט בי ולעשות בי כרצונם... זה כזה מגעיל להשמין לתוך יוגורט חמוץ ולא לתוך עוגה שנמנעתי ממנה הרבה זמן... מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו? פשוט מכניס אותי לדיכאון וחוסר חשק... בשיא הדיאטות שלי לא הרגשתי ככה רעבה ומדוכאת... נמאס לי מעצמי ומהאופי הדפוק שלי שנותן לכולם לעצב אותי כרצונם ולא פשוט לענות כששואלים אותי ״מה בא לך״ אוי הבלבול, אני פשוט לא יודעת לסמוך על עצמי ברגע האמת ונותנת לצד השני להחליט עבורי ואז נדפקת עם זה לבד..

היי בנות
אני רוצה לשתף בהפרעת האכילה שלי
הייתי אנורקסית במשך 3 שנים ובשנה האחרונה עליתי במשקל את כל מה שירדתי ונהיתה לי הפרעת בינג׳ בולמוסים
אני אשמח לדעת אם יש פה עוד בנות שחוות את מה שאני חווה ואשמח לקבל טיפים איך להתמודד עם המצב
אני כרגע רוצה לרדת למשקל תקין ואיני מסוגלת לעשות דיאטה רגילה ורוצה להרעיב את עצמי אבל לא מסוגלת בגלל שבכל פעם שזה קורה יש לי בינג ואני עולה במשקל בחזרה
אשמח לקבל עצות תודה

היי.. שוב אני מתייעצת לגבי אשפוז
יש מישהי/ו שאפשר לדבר איתו/ה שנמצא במחלקה בהדסה (בוגרים)? וכנל לגבי המחלקה "לצידך" .
(נראהלי שסגרו את לצידך בגלל המצב? אם כן, אז מישהו שהיה שם לפני שנסגר.)

תודה, מעריכה זאת מאוד.
מקווה שהמצב המטורף יעבור מהר.

אני יודעת שיש לי הפרעת אכילה כבר קצת יותר מחודש, המשפחה שלי לא יודעים על זה אז הם לא עוזרים לי בכלל וגם גורמים לי לאכול הרבה דברים שאם היו יודעים על זה הם כנראה לא היו מכניסים את זה לבית בכלל. החלטתי שאני חייבת לספק להם כי כבר נמאס לי

באלי לזרוק לפח כל מה שאני מכניסה לפה,אני יודעת כמה קלוריות יש בכל שטות,כלכך הרבה אוכל שאני מפחדת ממנו,צומות והתקפי אכילה משוגעים..לרדת ולעלות שוב ושוב.
לשתף את הקרובים אלי כבר לא עוזר אני מרגישה לבד ומלאה בשנאה עצמית
נמאס לי כבר אני משתגעת לא יודעת עם מי לדבר ואם יש טיפול מתאים בכלל

היי כרגע אני לא מאובחנת ״רשמית״ אבל אני חושבת שאני סובלת מהפרעות אכילה כבר כמעט שנה... אני מרגישה שאני צריכה טיפול הבעיה היא שאני לא רוצה שאמא שלי תצטרך לבוא איתי כל פעם לתזונאית או לפסיכולוגית. מאיזה גיל אפשר? אני עוד מעט בת 14 והבנתי שמגיל 14 אפשר ללכת לרופא בלי ליווי הורה

היי רציתי לשאול, עשיתי בדיקות דם בשביל בירור לגבי מחזור לא סדיר, אני כרגע בהחלמה מאנורקסיה, במשקל תקין ובחודשים האחרונים התחילו אצלי גם הקאות. הצוות המטפל יודע!
בבדיקות יצא לי כולסטרול גבוה וזה הבהיל אותי, הרופא משפחה אמר לי לשים לב ולא לאכול המון שומנים מהצומח ולעשות יוצר פעילות גופנית….וזה לא ברור לי כי אני מאוד פעילה ועושה ספורט ואני צמחונית ולא אוכלת דברים כאלה ואני לא מבינה איך יצא שהכולסטרול גבוה….המערכת עיכול שלי לא במיטבה ולהיפך הדיאטנית רוצה שאוכל יותר שומנים בתפריט….אני לא מצליחה להבין איל יצא מצב כזה וזה גורם לי להרגיש ממש רע…. למישהו יש מושג בזה? ואם זה נפוץ בקרב הפרעות אכילה? תודה!

טוב אז לא כתבתי כאן כבר יותר מחצי שנה, אני מניחה שזה בגלל שלא חשבתי שזה יגיע כזה רחוק אז זה קצת ארוך אבל הנה.
אני אעשה הכל בשביל שזה יסתיים. המרדף הזה אחרי הגוף המושלם שרק מתרחק ממני, המחשבות שרצות לי בראש כל יום כל שעה כל דקה על האוכל, על זה שאני לא מספיק טובה, לא מספיק משקיעה, שאין לי מספיק שליטה עצמית בשביל לרסן את עצמי להפסיק לאכול כשאני לא צריכה. אני כולה בת 16 ובמקום להתעסק בדרמות הרגילות שאני אמורה להתעסק בהם אני לא מפסיקה לחשוב על אוכל. בדיוק לפני שנה, ממש בחודש הזה זה התחיל. אני זוכרת שהייתי כל כך תמימה לחשוב שזה סתם ושזה יעבור, בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שאני אגיע שנה אחרי זה למצב שאני כבר מוותרת לעצמי מראש ויותר מזה, יש לי את הפחד הזה בגוף כל פעם לפני שאני מתחילה לאכול משהו, שברגע שאני אתחיל אני לא אצליח לעצור, אז אני מנסה להפסיק אבל הפחד היה מוצדק כי היא לא נותנת לי להפסיק. ההפרעה. אני רק רוצה לחזור לשם, לזמן שזה התחיל, למנוע מעצמי לעשות את הטעויות האלה שהביאו אותי לאן שאני היום. אני רוצה לחזור לחיות חיים רגילים. אני רוצה לבקש סליחה מכל האנשים שהייתי מגעילה אליהם ולהגיד להם שאני לא בשליטה עכשיו ושאני צריכה את העזרה שלהם, אני כל כך רוצה לצעוק להם ״איך אתם לא רואים שאני צריכה עזרה״, ואני צועקת. אבל הם לא שומעים. אף אחד לא שומע אותי, ההורים המורים החברים. אף אחד. והייתי עושה הכל בשביל לחיות את החיים שאני באמת באמת יודעת שמגיעים לי. רק שמישהו יגיד לי איך בבקשה.

עם הזמן הבנתי,שהפרעה כנראה לא נעלמת,כנראה שאצטרך לחיות איתה,או שהיא תנצח ,
הרי לחיות בעודף משקל כשהפחד הכי גדול שלך זה השמנה זה לופ בלתי נגמר ,של צמצומים וכשלונות ואובדן שליטה,מעולם לא ידעתי שאפשר להרגיש כל כך חסר ערך,חסר שליטה,על הדבר הכי טריוואילי,
כנראה שלעולם החיים לא יחזרו למה שהיו ופשוט חבל לקוות...
האם למי שגרם לך לפיתוח הפרעות אכילה זה אכפת?כנראה שלא..כנראה שהוא ימשיך לחיות את חייו,ואתה תמשיך להלחם על שלך,השאלה עד מתי,השאלה אם מתי שהוא משהו בכלל ישתנה לטובה,

שלום, התחילה לי הפרעת אכילה באוקטובר שבעקבותה הגעתי לאשפוז במחלקת ד בשניידר בדצמבר כבר (המצב הדרדר במהירות)... במרץ השתחררתי כאשר הרגשתי בריאה ושמחה. כעת, החלה לחזור לי ההפרעת אכילה ואני כל כך מדוכאת. ירדתי למשקל יותר נמוך משנכנסתי לאשפוז הראשון וההורים שלי תומכים אבל אבא שלי מרוב שהוא דואג קשה לו נפשית והוא מתפרץ וצועק עליי וזה פוגע בי ורק מחמיר לי את ההפרעה. פעם הוא תומך ורגיש ופעם הוא צןעק ומתמוטט נפשית. השאלה שלי זה איך להתמודד איתו? ואם אנחנו מתייעצים מחר שנית עם שניידר על מה לעשות שוב, הם ימליצו על אשפוז? יכוונו לזה? אשמח אם תענו לי, כי אני מיואשת מאוד ומצד אחד רוצה אשפוז אבל מצד שני לא כי ההורים שלי טיפה רוצים להתרחק מאשפוז שני.

היי, אז אני לא בתקופה כלכך טובה לאחרונה, ואני חוששת שיאשפזו אותי בסוף.
מלבד הפחדים הרגילים שמתלווים לאשפוז, אני דואגת שלא יתנו לי להיות טבעונית.
אני טבעונית אידיאולוגית כבר שנתיים וחצי, ואני לא מוכנה לוותר על זה בשום מחיר.
אם אתאשפז זה יהיה או בהדסה עין כרם (בוגרות) או בתל השומר (בוגרות).
מישהו/י יודע על כך משהו? שמעתי פעם שבתל השומר מותר טבעונות, זה נכון?

היי, מי מכם שמתקשה לפנות לסיוע או לעזרה, הסרטון הזה בשבילכם!
היי, מי מכם שמתקשה לפנות לסיוע או לעזרה, הסרטון הזה בשבילכם!

אני לא בטוחה שמישהו יקרא את זה בכלל אבל בכל אופן רציתי לשתף...
שבוע שעבר התחלתי לקחת כדורים משלשלים כי כבר לא מצאתי דרכים יותר לשרוף קלוריות וכי הרגשתי ממש רע ושאני משמינה יותר מידי ,לקחתי פעם אחת בחמישי ופעם נוספת במוצ"ש, הרגשתי אחר כך כמובן כאבי בטן אבל זה עדיין השתלם בידיעה שאני מוציאה חלק ממה שאכלתי ,
אתמול שוב הרגשתי דחף לקחת כדור ,אבל בסוף הצלחתי להתגבר ולא לקחתי , היום בהחלטה של רגע החלטתי שאני מספרת לדיאטנית שלי על זה ,ופשוט שלחתי לה הודעה ,אחר כך ישבתי במשך חצי שעה וכססתי ציפורניים מרוב לחץ וחרטות,רציתי למחוק את ההודעה וכעסתי על הפזיזות שלי ,מקווה שזה יתקבל בהבנה אני קצת בלחץ מזה ולא מבינה איך העזתי לספר ולחשוף את הקלף הנסתר שלי
אני עדיין לא מאמינה שהגעתי לכזאת תחתית ,לא חשבתי שאני יכולה לרדת כזה נמוך

בבקשה התייחסות לחרדות שעולות מפה: אני מרגישה שאני משתגעת. זה קשה, כל כך קשה... רק אוכל בראש שלי וזה לא עוזב, לא מניח, לא נותן לי רוגע ושלוות נפש. כל הזמן בפעולות מנע שלא יהיה בולמוס שיהרוס לי את החיים .הייתי שמנה מאוד מאוד כל חיי וכנראה שזו הייתה הפרעת אכילה בולמוסית עם אכילה ריגשית ולא ידעתי מזה, פשוט לא הייתה לי מודעות. עשיתי דיאטת כסאח שמהר מאוד התגלגלה לכל כלל הפרעות האכילה חוץ מצומות והקאות, פשוט עשיתי הכל כדי לכסח כל גרם שומן בגוף עד כדי איבוד הווסת ותת משקל תוך פחות משנתיים. הלכתי לדיאטן בתחום הפרעות האכילה וסיכמנו על תפריט התחלתי שהוא רק המנעות ממוצרי דיאט... אני גם בטיפול פסיכולוגי, שיתפתי את כל הסביבה שלי ושפכתי בפניהם הכל.. זה גומר אותי, ההמנעות מהבינג׳ים, החרדה מלהיות שוב רעבה... עליתי במשקל ואני רועדת מפחד לאבד את הכל בשביל לופ אכילה שיגמור אותי סופית עם החרדות וההתקפי בכי אחר כך.. אני לא אעמוד בזה.. בא לי לברוח מהבית, מפחדת שאפקשש באמצע הלילה ואכנע לאוכל שוב והפעם אין משלשלים שיעזרו או ספורט או ספירה מסיבית כי הגוף שלי לא יכול יותר...לא יכולה להתרכז בכלום, אני מרגישה שאיבדתי את זה ומפחדת כל כך שדפקתי את הגוף שלי חזק ואני רק אשמין מעכשיו ואגיע שוב להיות שמנה ואומללה כפי שהייתי... זה קשה... אני מרגישה שהשגתי מכרה זהב ואני לא נהנית ממנו, כל החיים חלמתי להיות רזה מאוד ועכשיו אני מפחדת שזה ילך ממני, אני לא נהנית יותר מכלום, רק נמנעת ומרגישה בעונש שלא נגמר... מבקשת לדעת אם זה נגמר מתישהו ואם מישהי עברה משהו דומה ולא השמינה כל כך הרבה בתקופה שניסתה להחזיר את המחזור או להחלים, זה גומר אותי העיסוק הזה באכילה ובמשקל.. אם מישהי חוותה משהו דומה, בבקשה תני עצות איך לעבור את זה בשלום, כי בסהכ אני בחורה שמתפקדת באופן נורמטיבי עד שהחרדות משתלטות ולאחרונה זה קורה לי המון, כל רגע ורגע בחודשים האחרונים...

שלום לחברי הקהילה, שמי אורלי ואני סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון, במסגרת עבודת הסמינריון שלי אני חוקרת את השפעת הרשתות החברתיות כמקור לתמיכה ייעוץ והכוונה לאנשים הסובלים מהפרעת אכילה. אקדים ואומר שנושא הפרעת האכילה קרוב מאוד לליבי ולכן בחרתי בנושא ספציפי זה. אני מאמינה שרשת חברתית כמו אתר "כמוני", וקבוצות בפייסבוק יכולות להוות עמוד תווך ומקור תמיכה מרכזי גם ברגעי שפל וגם ברגעי ההצלחה. קראתי קצת את הפוסטים שמועלים כאן מידי יום ואני מתחברת לגמרי למשמעויות הרבות של כל מילה שנכתבת כאן. על מנת להמשיך במחקר שלי אצטרך לראיין 2 חברי\ ות פעילים בקהילה באתר "כמוני" הראיון יכול להתבצע בצורה אנונימית לחלוטין ללא שמות ואפילו ללא שיח טלפוני או פגישה, ניתן גם בהתכתבות במייל או בכל דרך אחרת שתבחרו לנכון. אשמח מאוד לשיתוף הפעולה שלכם,
מי שירצה להשתתף יכול להגיב לי כאן או לשלוח לי הודעה למייל orlybenami92@gmail.com
תודה, אורלי בן עמי

היי, אשמח לשמוע המלצות עם פסיכולוגים באיזור המרכז - נס ציונה/חולון/ראשלצ/בת ים שעובדים דרך מכבי עם ניסיון בהפרעות אכילה
גם אם טיפה יותר רחוק אבל באיזור המרכז ודרך מכבי
אשמח מאוד לעזרתכם !
תודה

שלום, אני בת 16. סובלת מהפרעת אכילה שנתיים. לפני שלושה חודשים הגעתי לאישפוז במלחקה ד' בבית חולים שניידר. כעת אני במשקל תקין (לאחד שהייתי bmi 14) ואני לא רוצה להגיע למשקל היעד המתוכנן. אני כן מוכנה להגיע אליו עם אימונים ועלייה בשרירים כי המבנה גוף שלי רחב ולמרות שהמשקל לא גבוה זה נראה ככה. עכשיו אני יודעת שזה חלק מההפרעה לחשוב ככה, אבל אני באמת אומרת כי כל האנשים שמכירים אותי מסכימים שכרגע אני נראת יחסית מלאה.
בכל מקרה, אני לא רוצה להמשיך את האישפוז ומכוון שאמרו לי שזה החלטה שלי אני רוצה לצאת.
עכשיו השאלה שלי כזאת, האם אפשר וניתן לאשפז בכפייה נערה במשקל תקין שכן אוכלת וכן שומרת על אותו המשקל, רק בגלל שהיא משתחררת בניגוד להמלצה הרפואית?
הם אמרו שמרגע השחרור המקרה עובר לפקידת סעד ושופט נוער והם יחליטו. אני באמת מרגישה שלמרות שאני לקראת הסוף המקום הזה לא שינה כלום חוץ מהמשקל שלי וכרגע אני יותר אומללה משהייתי ויותר שונאת את עצמי.
בנתיים בכל השיחות אני רק מרגישה כאילו הם ניסו להפחיד אותי ולגרום לי לחזור מתוך פחד לאישפוז בכפייה.
האם, מנסיונכם האישי ומקרים שקרו, אישפזו קטין בכפייה למרות שהוא bmi 18 רק בגלל המלצה רפואית? אני מרגישה כאילו אני עולה במשקל סתם ומבחינה נפשית הכל אותו דבר, ואפילו יותר בדיכאון. אני מרגישה שאני יצליח לעבור תהליך יותר אפקטיבי כשאני בבית וכשיש סביבי תמיכה שעוזרת. בבקשה תעזרו לי אני עובדת עצות... וסליחה על המגילה..

מחר אמרו שרוב הסיכויים שישמו לי זונדה בבית חולים אסף הרופא אני בת 14 זה עם הרדמה?? בבקשה בבקה תענו מבר אני מאוד בלחץ חייבת להירגע

שלום! אני כבר הרבה מאוד זמן לא מסוגלת להפסיק לאכול. אני מגיעה למצב בו אני מנותקת מהמציאות, לא מתקשרת עם הסביבה ופשוט דוחסת אוכל במשך כל היום.. אני אשמח לשמוע את דעתכם והאם מישהו כאן נמצא במצבי..

היי רציתי להתייעץ .
המחזור שלי חזר היום בבוקר בפעם הראשונה אחרי עלייה במשקל ויותר מחצי שנה שהוא נעלם.
התפריט שאני אוכלת לפיו עכשיו הוא תפריט של עלייה במשקל שקיבלתי מהדיאטנית שלי ועכשיו בגלל שפסח היא לא עונה .
אם קיבלתי את המחזור אני הרי לא צריכה להעלות יותר במשקל אז רציתי לשאול מה לעשות מבחינת התפריט אני לא רוצה להמשיך להעלות במשקל וגם לא רוצה להזיק לגוף שלי שוב.

היי, אני בת 18 מתמודדת שנים עם הפרעות אכילה והתמכרויות לחומרים פסיכואקטיביים.
אני מרגישה שאני במקום מסוכן מאוד שעושה לי רע מאוד ואני חייבת לטפל בשני הדברים, כי הם פשוט מונעים ממני לחיות ואני לא מסוגלת יותר.
מישהו מכיר מרכזים כאלו שמטפלים בשתי הבעיות במקביל? רצוי ציבורי.

אני עם אנורקסיה קרוב לשבע שנים ובשנתיים האחרונות היה שיפור משמעותי, פעם ראשונה שהגעתי באמת למשקל תקין וקיבלתי מחזור והכל. אני עדיין בטיפול ואני בהחלמה, בחודשים האחרונים התחילו לי הקאות יזומות מתוך חרדה….משהו שבחיים לא עשיתי לפני גם בתקופות הכי נמוכות וקשות שהייתי בהם. אני מרגישה חוסר שליטה ליד אוכל והמחשבה של לשחרר מפחידה אותי. זה כאילו מצאתי מקום בריחה אחר שהוא לא הרעבה וצמצום….אני לא מבינה למה פתאום זה הופיע למרות שהמצב הכללי והמצב רוח השתפר מאוד. זה מרגיש כמו התנתקות כזאת, ואף פעם לא היה לי בולמוס או התקף אכילה זה פשוט התחושה והחרדה שגוברת שאני רוצה להפסיק אותה מבלי לצמצם. רציתי לדעת אם זה משהו שקורה לפעמים בהחלמה מאנורקסיה? ואם מישהו עבר את זה או מבין על מה אני מדברת? קשה לי להבין למה זה קורה דווקא עכשיו שהמצב הרבה יותר טוב. כשאני במשקל תקין ולא רוצה לרדת, רק מפחדת לעלות. תודה!

אז עשיתי צעד, הלכתי לאינטייק הראשון במכון אגם. אני מפחדת נורא שהטיפול יגזול ממני את שגרת החיים... אני רוצה גם לעבוד וגם לטפל בהפרעה ואני יודעת שבמכון אגם יש את השילוב לצד חיים וטיפול בהפרעות...אני ממש מבקשת לשאול, האם הבחירה נתונה בידי או בידיהם של המטפלים לאיזו מסגרת להשתייך? איך אומרים להם שאני לא רוצה טיפול אינטנסיבי, זה יתיש אותי נפשית כל היום להתעסק בזה ובא לי ממש לעבוד ולחיות ולא להתנתק מהעולם למסגרת כזאת.. בבקשה מי שיכול/ה להסביר לי איך זה הולך, אשמח מאוד!

שמי דניאל, בת 28, סטודנטית לפסיכותרפיה גופנית שנה שנייה, נשואה. מבחינת תעסוקה, אני עובדת בתמיכה טכנית מהבית + מנהלת כבר שנתיים קבוצת תמיכה למתמודדים. קצת על עצמי, בעבר, סבלתי במשך 8 - 9 שנים מהפרעות אכילה, דיכאון, מחשבות אובדניות, חרדות והתקפי חרדה, עברתי בגיל 14 הטרדה מינית ע"י חבר של אבא שלי ובכללי כל הילדות שלי ועד שיצאתי מהבית (בגיל 18), היינו במצב כלכלי ממש ממש לא טוב, לכן גם עברנו בערך 10 בתים מאז שנולדתי. היום אני כבר בהחלמה מלאה מהאנורקסיה ומהדיכאון, כן מודה שלעיתים אני סובלת מחרדות והתקפי חרדה.. אבל עברתי תהליך עם עצמי של שנים לחיזוק הביטחון העצמי שלי, הדימוי העצמי שלי ולמדתי כל מיני כלים שעזרו לי אז ועד היום להתמודד עם כל מיני סיטואציות בחיים :)

המטרה שלי ושל מיטלי היא לשתף בהתמודדויות שלנו וגם בהצלחות שלנו, לתת כלים שעזרו לנו בתהליך ההחלמה ולשמוע וללמוד מכולם כאן עוד דרכים חדשות

"מראה, מראה שעל הקיר, היש שמנה ממני בעיר?" - מוכר לך השאלה הזאת?
אם את יכולה להתחבר לציטוט שלמעלה, את לא לבד. אלפי נשים ומספר גדל והולך של גברים מתבוננים מדי יום במראה ושונאים את מה שהם רואים. בחרתי בציטוט זה שמגיע מסיפור אגדה.. אך אגדות הן לא המציאות, כמו שאני זוכרת את עצמי עומדת מול המראה מספר פעמים ביום, מתבוננת בדמות שמשתקפת אלי והיא לא דומה לי בשום צורה. כי כשאני הייתי מביטה על עצמי במראה, ראיתי את מה שההפרעת אכילה שלי רצתה שאני אראה, שאני שמנה ומכוערת, היא לא איפשרה לי בשום צורה לראות את התמונה האמיתית. לצערי, הפרעות אכילה מייסרות מיליוני אנשים.אך למרות זאת יש חדשות טובות – אפשר לנצח הפרעות אכילה. את לא חייבת להיות אסירה שלהן יותר, להיות כלואה בתוך יחד עם הקול הפנימי שאומר לנו כמה אנחנו שמנות, מכוערות, שלא מגיע לנו ועוד.. יש בתוכך הכוח לנצל אותן ואת תנצחי. ההחלמה דורשת זמן רב ועבודה קשה, אבל בסופו של דבר זה שווה את הכל. סוף כל סוף תהיי חופשייה ותאהבי את עצמך. כשתחלימי תוכלי להתבונן במראה ולהגיד: "מראה, מראה שעל הקיר, מי הנאה ביותר בעיר?" וזו תהיי את. אני הייתי במשך 9 שנים באנורקסיה - אנורקסיה היא תופעה קשה ומסכנת חיים ממש כמו שאר הפרעות האכילה. אנורקסיה מתבטאת בניסיון לצמצם את כמויות המזון הנכנס לגוף בצורה דרסטית. יש המשווים את המשטר האנורקטי למשטר דיקטטורי - לפחות כך אני ראיתי זאת. אנורקסיה משפיעה בעיקר על נשים ולאחרונה מבחינים בעליה במספר הגברים הנפגעים מאנורקסיה. אנורקסיה מבטיחה רזון ויופי אולטימטיביים. אם רק תקשיבו לאנורקסיה תוכלו לרזות ולהיות יפים מוצלחים מאושרים ויש אומרים אף להישאר צעירים לנצח. בתחילה אנורקסיה נותנת המון כוח ותוצאות כי אם מקשיבים לקול האנורקטי אז מתחילים לרזות ומהר אבל מיד נכנסים למשטר של מחשבות מציקות וטורדות הסתרות של אי האכילה בידוד מאנשים רגילים כי אי אפשר לאכול עימם וכד. אבל יש מרכיב אחד המשותף לכל הפרעות האכילה - המרכיב השכיח ביותר והמשותף לכל הפרעות האכילה הוא הנוכחות המובנית של הערכה-עצמית נמוכה, דימוי גוף נמוך, ורצון "לשלוט" בגוף שלנו עד שזה מתהפך וההפרעה שולטת בסוף בנו. החלטתי כפוסט ראשון בקבוצה לשתף אתכם במכתב שקראתי לא מזמן שכתבה אותו מישהי שחווה הפרעת אכילה בעבר והיום נמצאת בהחלמה מלאה (לא אני כתבתי) ומעניין לקרוא את זה בתור מישהי שהיום כבר נמצאת בהחלמה מלאה אך גם לשמוע ממי שירצה לשתף איך זה לקרוא מכתב כזה כמישהי\ מישהו שעדיין מתמודד עם הפרעת אכילה:
"לכל הקורבנות של הפרעות אכילה,
הצעד הראשון לקראת החלמה הוא להודות שיש לכם הפרעת אכילה. אם הצלחתם לעשות זאת, עליכם באמת להיות גאים בעצמכם, משום שזה אינו דבר קל לעשות. חשוב לזכור שהחלמה מהפרעת אכילה דורשת עבודה קשה וזמן. לא פיתחתם את הפרעת האכילה בין לילה והיא לא תעלם במהירות הזו. ההחלמה יכולה להתרחש והיא אכן תתרחש, כל זמן שתרצו בכך. בדרככם להחלמה יעברו עליכם ימים טובים וימים רעים. דמיינו שאתם נמצאים על רכבת הרים. יהיו לכם הרבה עליות וירידות, אבל ברגע שהרכבת תגיע לתחנתה הסופית, תחושו שלווה פנימית ותהיו חופשיים. בימים בהם אתם מרגישים לכודים, חסרי תקווה ורוצים להיכנע, אלה הימים בהם אתם צריכים להילחם אפילו קשה יותר. לעולם אל תיכנעו, משום שההחלמה שווה את המאבק עליה. הקולות הפנימיים האלה יכולים להיות מאוד חזקים לעיתים, אבל יש לכם את הבחירה שלא להאזין להם. זכרו שקולות אלה רק משקרים לכם, ואם תמשיכו להאזין להם, הם יהרסו אתכם. אתם חזקים יותר מהקולות האלה ואתם יכולים לצאת כנגדם. ככל שתצאו נגדם יותר, כך הם יחלשו. בכל פעם שאתם מצליחים להתעלם מהקולות, אתם מתקדמים צעד נוסף קרוב יותר להחלמה. חשוב מאוד שתבקשו עזרה ותמיכה במהלך ההחלמה. אף אחד לא יכול לעשות זאת לבד, וזה בסדר לבקש עזרה. אני ניסיתי הרבה זמן להתגבר על הפרעת האכילה שלי בעצמי, אבל זה בלתי אפשרי. רבים מאתנו מוצאים שקשה להם לבקש עזרה, או שאנחנו מרגישים מבוישים מדי להודות בפני מישהו אחר שיש לנו הפרעת אכילה. אין שום בושה בכך, והעזרה נמצאת שם. אתם זקוקים למישהו שיעזור לכם להתמודד ולהגיע להשלמה עם הנושאים הבסיסיים שגורמים לכם לעשות זאת לעצמכם. לא קל להיפתח אל מישהו ולדבר על איך אתם מרגישים, אבל זה הכרחי. אני תמיד הייתי הטיפוס ששומר הכל לעצמו משום שלא רציתי להטריד אף אחד בבעיות שלי, אבל עכשיו, כשהתחלתי לדבר, אני מרגישה כאילו משקל עצום הוסר מעל כתפיי. אני עדיין מרגישה קושי לחשוף את הרגשות האמיתיים שלי, ולפעמים זה יכול להיות מפחיד, אבל אני ממשיכה לעשות זאת, משום שאני יודעת שזה מה שעלי לעשות כדי לשחרר את עצמי מהפרעת האכילה. אני אישית מרגישה שעליכם קודם כל להבריא את הנשמה לפני שאתם יכולים להבריא לחלוטין את הגוף. כל יום אני מנסה לעשות את הדבר הקשה ביותר כדי לספק לגופי את התזונה שהוא זקוק וראוי לה. לא תמיד אני מצליחה, אבל אני ממשיכה לנסות. אני יודעת שקרוב לוודאי שלא אחיה לגמרי בשלום עם אוכל ועם גופי, עד שלא אסיים לעבד את הבעיות שגרמו לי לעשות זאת לעצמי, ועד שאלמד לאהוב ולקבל את עצמי. המחשבה על לחיות את חייכם ללא הפרעת האכילה יכולה להיות מפחידה. יכול להיות שאתם תוהים איך תחיו בלי זה. כשהתחלתי לראשונה לקבל עזרה, פחדתי ללכת עם זה, משום שלא האמנתי שאוכל לחיות בלי ההפרעה. למרות שפחדתי לחיות ללא ההפרעה, עמוק בתוכי ידעתי שלא אשרוד איתה. רציתי לחיות, מה שאמר שבאמת הייתי חייבת להתחיל להילחם כדי לגרום לזה לקרות. גם נזקקתי להזכיר לעצמי שלא אוכל להחלים בצורה מושלמת, ועלי להפסיק לנסות ולשאוף לכך. בכל פעם שמעדתי, הייתי נעשית כל כך כעוסה על עצמי, עד שהייתי מסיימת בלהעניש את עצמי עוד יותר. במהלך ההחלמה קרוב לוודאי שתחוו תקופות של מעידות. זה טבעי שזה יקרה, ועליכם לצפות לכך. אל תתרגזו על עצמכם ואל תשקעו בתוך זה. במקום, הזכירו לעצמכם את כל הדברים החיוביים שעשיתם, ואת כל ההתקדמות שעברתם. אתם גם יכולים ללמוד מהמעידות האלה, ולטווח ארוך הן תעשנה אתכם חזקים יותר.
אני סבלתי מהפרעת אכילה במשך למעלה מעשרים שנה, ולמרות שלא החלמתי לחלוטין ועדיין יש לי דרך לעשות, עברתי דרך ארוכה. אני מאמינה שיום אחד אהיה משוחררת לחלוטין מההפרעה הזו, ששללה ממני כל-כך הרבה שנים יקרות מחיי. במבט לאחור מעבר לשנים, אני נדהמת לעיתים מהעובדה שאני עדיין חיה, אבל אני מאוד אסירת תודה על כך שאני חיה, משום שאני יודעת שכל כך הרבה אנשים לא היו ברי מזל כמוני. הקולות השליליים האלה עדיין נוכחים, אבל בחרתי לא לשמוע להם ואני יוצאת כנגדם מדי יום, וכך גם אתם יכולים. אני גם בורכתי בקבוצת תמיכה נפלאה. יש לי בעל אוהב, משפחה וחברים. התמזל מזלי לפגוש הרבה אנשים נפלאים דרך האינטרנט, שסבלו גם הם מהפרעות אכילה. יש לי תמיכה מרופא המשפחה שדואג לי במיוחד, ויש לי תמיכה ממטפל נפלא. הוא מעודד אותי, תומך בי והכי חשוב, מקשיב לי. הוא אף פעם לא התייאש ממני והוא מאמין בי. אלמלא העידוד והתמיכה שלו, הייתי מוותרת לעצמי כבר מזמן.
להחלים מהפרעת אכילה זה לא קל, ולעיתים נראה שזה בלתי אפשרי. חשוב להמשיך להילחם ולא לוותר לעולם, כי מגיע לכם לצאת מזה. הפרעת האכילה שלכם הייתה אמצעי ההתמודדות היחידי במשך זמן רב, ויקח זמן ללמוד דרכי התמודדות חדשות ובריאות יותר, אבל זה אינו בלתי אפשרי. אפילו שאנחנו זקוקים לעזרה ותמיכה כדי להחלים, ההחלטה להחלים תלויה בנו. אף אחד לא יכול לגרום לנו להחלים, ואנחנו אלה שצריכים לקבל את העזרה ולעשות את הצעדים ההכרחיים כדי שזה יקרה. אתם גם צריכים להתחיל להאמין בעצמכם. אם אתם מאמינים בעצמכם, אתם יכולים לעשות כל דבר שתחליטו עליו, ואתם יכולים להחלים. יש חיים יפים שמחכים לכם מעבר להפרעת האכילה שלכם, וההחלטה היא שלכם למצוא אותם.
אני מקווה שהאינפורמציה שהבאתי כאן תועיל לכם, או למישהו שאתם אוהבים ואשר סובל מהפרעת אכילה. החלום שלי הוא שיום יבוא ואף אחד לא יצטרך לחוות את הכאב של הפרעת אכילה. זכרו שניתן לנצח את הפרעת האכילה, אתם לא חייבים להיות אסירים שלה יותר. סבלתם מספיק ועכשיו הזמן לשחרר את עצמכם.
בהצלחה לכולכם"

היה לי שבוע טוב רוצה להשאר, אני נלחמת🤼🏼‍♀️ על כל רגע להיות מאושרת ללמוד למבחנים לא לאבד תחומי העניין שלי בנינו הכי קל להיות מתחת השמיכה אני מפחדת מהשבוע יש לי הערכה נוספת פסיכיאטרית ואשפוז הוכחתי את עצמי ממיון פסיכיאטרי ואשפוז ביה"ח להיות איפה שאני גאה בעצמי והפידבקים לא איחרו מהמנהלת של התיכון והפסיכולוגית שלי היו בהלם עם התפנית והכל בראש שלי אבל זה קשה להלחם כל הזמן המנהלת שלי אמרה לי שאני אדם חדש ובשביל לשמור על מצב הרוח אפשר לזכור שמוניטור של אדם חי זז פעם למעלה ופעם למטה📈 ונפילה יכולה להיות קצרה אני יודעת שאלוקים איתי יד ביד🤝🏻 ומחייך אלי ילדה שלי אני איתך אבל מפחדת, לא להרגיש אותו 😶‍🌫️