נמאס לי מהתקפי החרדה אחררי ההארוחות ,

נמאס לי מייסורי המצפון בגין כל ארוחה ,

מהמלחמה על כל ביס לפני שהוא נכנס לפה.

נמאס לי לריב עם עצמי כל היום עם מחשבות של כן לאכול , לא לאכול ,

האם זה ייגמר מתישהו ?

האם יגיע רגע שבו כל זה ייפסק,

ואוכל לחזור לחיים רגילים ,

בלי טורדנות ,

בלי ייסורי מצפון ,

בלי התקפי החרדה המתישים ?

היי. אני לוקחת ציפרלקס במינון מאוד נמוך. רבע כדור כ2.5 מג.
אני רוצה להתחיל סקסנדה קיבלתי כבר מרשם אבל רוצה לוודא שאין היתקלויות או תגובות בין שתי התרופות

שלום, אני אוטוטו בן 18. ולקראת הגיוס בצהל שכרגע נקבע למרץ יש לי וועדת כשירות בענייני בריאות הנפש.
אני מטופל בכדור מסוג לוסטרל שהגיע בגלל התקפי חרדה בתקופת הקורונה.
מבחינה תפקודית אין לי שום בעייה, לא חברתית ולא הסתגלותית. בעבר הייתי לוקח קלונקס אבל בגלל שיפור במצב הפסקתי וכרגע אין לי בעייה עם החרדה ביום יום ונראה שחוץ מהעובדה שאני לוקח את הלוסטרל אין לי כלום.
הרצון שלי הוא לעשות שירות קרבי בלי הורדת פרופיל בכלל. החוות דעת שאני אקבל מהפסכיאטר שרשם את התרופה הן יהיו חיוביות בשל העובדה שאני בתפקוד מלא וגם בשיפור.
האם יש לי סיכוי שזה לא יפגע לי בפרופיל או לפחות בסיכוי להיות קרבי?
הודה לתשובה ממי שהיה לו.ה ואולי גם לטיפים.

בעיות עיכול קשות חמורות חודשיים לא מצליחה לאכול ,ולפני חודש הפסקתי,לקחת
למודקס למיקטל, ב שלושה ימים האחרונים חזרתי לקחת 100 התחילו התקפי חרדה היום והפה נפתח פאור גדול ונשאר ולא שולטת שם בשריר ,חיפשתי מיון לא מצאתי לא יודעת מה לעשות,הפה נפתח לבד ונשאר פתוח מבוהלת לא מוצאת מיון לא יודעת מתיי זה יפסיק רדומה מפורקת מעייפות ,הבנתי שהמינון גבוה גם כי זה בבת אחת וגם כי לא אוכלת ,חייבת פסיכיאטר לדבר מרגישה שהולכת למות בבקשה שפסיכיאטר יתקשר מתחננת בץמבוהלת

יש לי בעיות עיכול חמורות לא יכולתי לאכול אוכל חודשיים ולא לבלוע כלום

נטלתי למודקס למיקטל משך שנה 100 מג ,חודש הפסקתי והתחילו התקפי חרדה ,לפני השלושה ימים חזרתי לקחת 100 מג ,התחילו התקפי חרדה והפה נפתח פאור לבד מעצמו הלסת זזה מעצמה והפה נשאר פתוח ,אני בפאניקה ולא יודעת מה לעשות ואין שום מיון כל אחד אומר משהו אחר לפנות למישהו חייבת לדבר בדחיפות עם פסיכיאטר דחוף ,רק מחר מתקשרת בבוקר לא יכולה לחכות עם הפה פתוח ככה

מתחננת שיתקשר פסיכיאטר דחוף

0548745844

אחרי שבוע ההשעיה , שהיה מלא התקפי חרדה אך התאמצתי .
היה אשליה קטנה שהנה התקדמתי והצלחתי לעבור מכשול בדרך ולעלות , אך לא .
מסתבר שזאת היתה רק אשליה , לא באמת הצלחתי .
מנסה להמשיך להילחם , לא לוותר, למרות הקושי, למרות החרדות שמתגברות ומשבשבות הכל .
אתמול הייתי כל כך חדורת מוטיבציה ועם החלטה שהשבוע אני נלחמת עד הסוף , אבל הכל השתנה - גוגל תמונות בתור תזכורת שלח לי תמונות מלפני שנתיים של מישהי שהיה לי איתה קשר חברות לא טוב ,וכשניסיתי לתפוס מרחק ולהתנתק בשביל שנינו היה קשה כי היא איימה בכל מיני אמצעים , כולל ייסורי מצפון על מה יקרה ומה היא תעשה לעצמה ... אחרי התמונות האלו , מרגישה שחזרתי לתקופה ההיא שוב ,הכל צף ועלה מחדש , היה לי התקף חרדה ארוך ומתיש ששיבש לי את כל סדר היום ,וגם אחרי שהוא נגמר נשאר לי מועקה והרגשה רעה , שטרם חלפה , אני מבולבלת אובדת עצות
מרגישה כל כך חסרת אונים , וחסרת כוחות , מותשת כל כך
רק רוצה להגיע למקום בטוח ולנוח ,ולשחרר.

יש כדור שאפשר לקחת לחרדות ללא מרשם ?
יש לי לאחרונה הרבה התקפי חרדה אבל הפסיכיאטר מתעקש לא לרשום לי משהו ולהגיד שהסרנדה תעזור לזה .
הבעיה שכשיש לי התקף אני לא מצליחה להתמודד איתו כל כך

הלחץ מתחזק מרגע לרגע , התקפי חרדה .
מפחדת לאבד את המקום שלי במרפאה .
אחרי שבוע של השעיה ,מחר אמורים לבדוק אם הייתה התקדמות , במידה וכן אוכל להמשיך במידה ולא , לא אוכל להמשיך .
היה לי קשה עם ההשעיה , הפחד שאין לי אף אחד שיעזור לי ויתמוך היה ענק , וגרר הרבה התקפי חרדה , וגם הרגשתי קצת פגועה ונטושה ...
עשיתי מאמצים וממש השתדלתי , מקווה שמחר לא אאכזב ואתאכזב .
תתפללו בשבילי שיתנו לי להמשיך

יש לי בלאגן בראש ....
שוב מצאתי את עצמי בלופ הבלתי נגמר והמוכר כל כך לצערי של עליה חרדה ענקית ואז ירידה .
שוב הוצב לי תנאי שאני חייבת להראות שיפור ואם לא אני לא אוכל להמשיך את הטיפול .
רק שהפעם זה יותר קשה , נוספו לי התקפי חרדה וזה נושא חדש לי יחסית .
בשבוע האחרון ההתקפים הולכים ומתרבים .
אמרו לי שאולי בתת מודע אני משתמשת בהתקפים כדי שיוותרו לי , לא מרגישה שזה נכון אבל המשפט הזה השאיר אותי מבולבלת מאוד .
אני מרגישה מזוייפת ופייק, אני מפקפקת בעצמי ,
אולי באמת אני מזייפת את ההתקפים למרות שהם מרגישים כל כך אמיתיים ? אולי זה באמת סתם משהו שאני ממציאה ?
התחילו לי מחשבות שאולי באמת כדאי להגיע למצב שבו אני לא אשתפר ואז כבר לא אמשיך שם את הטיפול , הרי בכל מצב אני מזייפת התקפים כדי שיוותרו אז זה אומר שבתוך תוכי אני לא באמת רוצה להחלים , למרות שזה לא מרגיש לי נכון .
אני פשוט מבולבלת ומיואשת .
המחשבות על לנסות לא להצליח בכוונה כבר התחילו לי מאתמול ופשוט ממלאים לי את כל הראש
אני לא יודעת כבר מה לעשות

שאלה ממש מתחננת פה לחברים ולאנשי מקצוע-למי פה יש נטיה לחלום הרבה בהקיץ? במודעות מלאה רבל לחלום הרבה? עוברת תקופה מאוד,מאוד,מאוד קשה ומועקה בעת משבר ונראה לי היו לי כמה מקרים שמעודף חרדה די ריאליזציה ודי פרסונאליזציה. השאלה היא האם החלימה בהקיץ של חיי היום יום, שחזור או תמלול שיחות שהיו לי או שאני אמורה לעבור דיי הרבה הם חלק מהתופעה או שמדובר בבעיה אחרת? באף אחד מהמקרים לא מאבדת קשר חלילה אבל זה לחלוטין מדאיג אותי... בהיסטוריה אוסידי מחשבתי עם התקפי חרדה מסיבים בתקוםה האחרונה עם פחד מאובדן שפיות

היי
זה קצת ארוך..
אני נשואה+2.
בילדות שלי הייתי ילדה מאוד מופנמת שקשה לה לשתף , אני זוכרת שהייתי בערך בת 6 , סבתא שלי נפטרה מסרטן ומה שאני זוכרת ממנה זה שהיא הייתה מקיאה הרבה, הדבר הזה גרם לי לפתח פחד ממחלת הסרטן וגם מלהקיא. למרות שבהמשך החיים יצא לי להקיא בלי פחד אך כנראה זה היה משהו מודחק שהתפרץ אחרי לידות. בגיל ההתגברות אני זוכרת שהייתי חווה כל מיני התקפי חרדה קטנים וזה היה בעיקר קורה לי בכל מיני דייטים או מפגשים חברתיים שהיה בהם אוכל, פתאום הייתח נתקפת פחד שמא אני יקיא, ההתקפים האלה עוברים ולא יחחסתי להם ככ חשיבות(בדיעבד ידעתי שזה התקף חרדה) בהמשך הזמן היה לי חבר לתקופה ארוכה שבכל התקופה הזו הייתה לי מחשבה טורדנית לגבי אם אני אוהבת אותו או לא , בהמשך זה התחלף למחשבה לגבי הזהות מינית שלו ופה זה גרם לי להתקף חרדה ממש קשה שבו אמא שלי לקחת אותו לפסיכולוג ופסיכיאטר שאמר שזה ocd. לקחתי כדורים 4 חודשים ואז הפסקתי על דעת עצמי , כי הרגשתי שזה עבר לי,ובאמת התגייסתי, למדתי, התחתנתי והכל עבר בלי מחשבות טורדניות או חרדות. שילדתי את הבן שלי , קיבלתי התקף חרדה בבית חולים , ממש היו לי רעידות ובחילות שעוד יותר הגבירו את החרדה, היה לי קשה לאכול ליד אנשים רק שאני לא יקיא. בכל התקופה הזאת של הגידול שלו חוויתי התקפי חרדה אך הם לא היו מפחידים בעוצמתם והרגשתי עדיין חזקה מולם, כמו שהיה שחוויתי בגיל הבגרות. שגיליתי שאני בהריון שני קיבלתי התקף חרדה בזמן שאני אוכלת, התחלתי לרעוד , היו לי בחילות, רלפקס הקאה וכו,
לאחר מכן בהריון באה לי מחשבה טורדנית לראש על זה שבסוף מתים ומה זה שווה הכל, והיא ליוותה אותי כל ההריון וגם לאחר מכן, המחשבה גרמה לי להרבה חרדה. אחרי שנה מהלידה קיבלתי חיידק מעיים שגרם לי להקאות שהגביר לי את החרדות מלהקיא והגביר לי את המחשבות הטורדניות , פתאום הגיעו לי מחשבות מפחידות בכל מיני נושאים: פחד לקלל , פחד להקיא ועוד רשימה ארוכה. ממש כל פעם שהם עלו לי לראש ראיתי את זה ממש קורה מה שגרם לי להילחץ עוד יותר. עכשיו הגעתי למצב שאני כבר מפחדת לחשוב , שבטעות לא תעלה לי מחשבה מפחידה שתלחיץ אותי ותגרום לי לכל הלופ הזה של חרדה בחילה רעד. יש לציין שברגע שאני מרגישה את הבחילה, אני מרגישה אותה ממש בגרון ואני אפילו מפחדת לדבר, כי זה הרגשה כזאת שאם אני יתחיל לדבר אני יקיא. כל פעם שאני הולכת למסעדות או אוכלת בעבודה עם חברים אני בסטרס שתעלה לי הבחילה ופתאום יהיה לי רלפקס הקאה ליד כולם.
עכשיו עם כל ההתעסקות של הבחילות והחרדה עם הארוחות נכנסה לי מחשבה שאולי אני אנורקסית/בולמית , נכנסתי לסרטים וזה ממש מרגיש אמיתי. הקטע שתמיד אהבתי את עצמי ולהפך, כל פעם שאני נכנסת לחרדה ומקבלת בחילה אני מפחדת שאני לא יוכל לאכול יותר וזה מלחיץ אותי.
יש עוד מישהו שחווה משהו דומה ויוכל להגיד לי איך התגבר? אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטית ללא כדורים. קשה לי לשתף במה שאני עוברת, בעלי יודע שיש לי חרדות אבל אני לא משתפת בהכל כי קשה לי, אפילו בזמן התקף חרדה משדרת שהכל רגיל ובפנים סערה.

אהבתי אותה מאוד בהתחלה, אבל שהתחלנו לגור ביחד בחו"ל (היא לא ישראלית) היא התחילה לריב איתי בצורה נוראית, פיתחתי התקפי חרדה בעיקר בלילה ובבקרים, אני מרגיש שאני הולך על ביצים כול הזמן, היא כול הזמן מבקרת אותי ומנסה לשנות אותי , בעבר היא שברה לי את הפלא וזרקה אותי מהבית כמה פעמים, אמרתי לה מספר פעמים שאני מבקש לעזוב ושנפרד אבל בכול אחת מהפעמים אפילו שהקשר שלנו היה כול כולו בפלא כי היינו במדינות שונות היא לא נתנה לי לעזוב, ואמרה לי שניצלתי אותה, סתם בזבזתי לה תזמן ושאנחנו לא יכולים להפרד , היא רוצה שאני אעזוב את הארץ ואעבור לגור במדינה שלה איתה אצלה בבית. אתמול החלטתי שאני עוזב בשעות הבוקר שהיא לא הייתה בדירה ונסעתי לעיר אחרת, כיביתי את הפלא ובמייל היא מתחננת שאני אחזור ושהיא סובלת (לא פתחתי את המיילים שלה רק ראיתי את השורה הראשונה), היא התקשר לחבר טוב בארץ ולאחי להגיד להם שידברו איתי, אני ממש אבל ממש לא רוצה לחזור אליה, אני מרגיש שהיא לעולם לא תתן לי לצאת ושלאט לאט בפנים אני אדעך, אחרי כול הריבים האהבה שלי אליה התפוגגה, כן מאוד אכפת לי ממנה ואני דואג לה, אבל אני לא מסוגל לחזור. אני בחיים לא השתמשתי באלימות מילולית ובטח לא פיזית כלפיה, אנחנו מתרבויות מאוד שונות וזה כנראה אחד הטריגרים למצב. עכשו אני בהתלבטות מה לעשות, לענות לה במייל? להתקשר? לחזור? לא לחזור? לטוס לארץ? להתעלם? רק מזכיר ששנינו לא במדינות האם שלנו, אני ממש לא יודע מה לעשות ואיך להתקדם, אני לא רוצה את הקשר הזה יותר, הוא שבר אותי לגמרי וגם היא אמרה לי שהיא לא מסוגלת להתמודד איתי יותר, אז למה היא רוצה שאחזור? אני יותר מאשמח לשמוע עצות וחיזוקים, תודה לכולם על הזמן

היי,
אני בן 50 מתל אביב. סובל מחרדה הרבה שנים ומטופל בתרופות (פריזמה). מסיים בקרוב טיפול פסיכותרפי של הרבה שנים, שמרגיש ש״מיציתי״ אותו.
עדיין מרגיש ״מאוים״ מהתקפי חרדה ולכן נמנע מהמון סיטואציות. זה לצערי עדיין לגמרי מנהל אותי. אצלי זה בא לביטוי בלהתרחק מ״אזור מוגן״ מעבר לגבולות שבראש מדמיין שאם אהיה בהם לבד אקלע להתקף חרדה / פאניקה. למי שמכיר את המצב הזה יודע איזו תחושת ״חי מת״ מלווה את הכל סביבך בסטטוס הזה.
אני רוצה (שוב) לנסות ו״לתקוף״ את בבעיית החרדה שלי ובין היתר מחפש להצטרף לקבוצת תמיכה של אנשים שסובלים מבעיה דומה.
אשמח מאד מאד אם מישהו יוכל לעזור לי במידע / המלצות על קבוצות כאלו באזור תל אביב.
תודה רבה וחיבוקים לכולם

מגיל 11 אני סובלת מדיכאון. בא והולך כמו גלים, לפעמים סוער ולפעמים פחות. חרדות חברתיות, חרדות כלליות, פשוט פקעת עצבים. אשפוז יום בבית חולים פסיכיאטרי בגיל 13- שם אבחנו אותי עם סכיזופרניה ונתנו לי מינונים מקסימליים של אנטי פסיכוטיים- פשוט מחקו לי את הנשמה. לפני שנה, הגעתי לאשפוז שני במחלקת מבוגרים- אני לא סכיזופרנית, עשו טעות, הורידו לי ישר מינונים. תסכול וזעם. הלכתי פעם אחת בגיל 13 מיוזמתי לקבל עזרה, ורק דחפו לי כדורים במקום להכיר בכאב של ילדה במצוקה. באשפוז השני, יבבתי וצרחתי מבכי, התקפי חרדה קשים- התעלמות מוחלטת. בידוד של 8 שעות שצרחתי מבכי, והדבר היחידי שהפסיכולוגית הציעה לי זה זריקת הרגעה. בקיצור- התייאשתי מאוד מהסביבה. אני לא בן אדם שמשתף אנשים בדברים עמוקים מאוד שעוברים עליי כי אני רגילה להתמודד איתם לבד. לפנות לאנשי מקצוע לא עוזר לי מן הסתם. חשבתי לשתף פה, אולי קצת לפרוק. אני חיה עם כאב מסוים שמדי פעם הוא חלש, ומדי פעם הוא חזק בעוצמות שחונקות אותי. אין לי עם מי לדבר על הכאב הזה, ואין לי דרך להראות את הכאב הזה לאף אחד שיראו כמה הפצע שורף לי, ישימו לי יד על הכתף, יסתכלו לי בעיניים ויגידו לי ״אנחנו רואים שזה ממש כואב לך, זה נראה כמו כאבי תופת, אנחנו נעזור לך איך שנוכל״. או שמסתכלים עליי כיצור, או שמסתכלים עליי ולא יודעים מה לעזאזל לעשות עם הבחורה הזו שהופכת לסמרטוט יבש על הרצפה, או שמתעלמים לגמרי- כאילו אין עם מה או מי להתעסק פה בכלל. אין לי אמון באנשים. אני לא חושבת שאי פעם באמת יצא לי לבכות בזרועות של מישהו ולהרגיש שירדה לי אבן מהלב. אני מרגישה שמגיע עוד גל לא קטן של דיכאון וחרדות שמתלוות, ופשוט מרגישה צורך לשתף. יש בי המון זעם על העולם, על האנשים שאכזבו אותי פעם אחר פעם כשרק ביקשתי עזרה, שזלזלו, שהוליכו שולל, ששיקרו, שעשו יותר נזק מתועלת- לעזאזל- עשו רק נזק. אני ממש לבד. ממש ממש לבד. אנשים מסביבי רואים איתי שהכל כרגיל. אני יוצאת, מתכננת דברים לעתיד, מתעסקת בדברים שלי, מדברת עם אנשים ועם המשפחה על דברים יומיומיים. מבפנים אני נשברת שוב. אני כל כך לא מאמינה שהסביבה אי פעם תוכל אפילו להקל עליי, שאני יכולה למצוא את עצמי עם פנים קפואות לגמרי, דמעות שמתות לפרוץ מהעיניים שלי ליד אנשים- אבל אני לא רואה בכלל טעם להתפרק ליד אדם אחר. מכווצת הכל בפנים עד שאחזור לפינה שלי, אתכרבל במיטה עם האדם היחיד שאני יכולה לסמוך עליו בעולם הזה- אני.

שלום,אני בן 38 נשוי עם ילדים. מזה שנתיים סובל מהתקפי פאניקה.טופלתי שנתיים בציפרלקס (מתוך זה שנה וחצי במינון 20 מ"ג ). היה שיפור אך לא גדול ועדיין סבלתי מהתקפי פאניקה.
הפסיכיאטר החליף לי את הכדורים לפאקסט 20 מ"ג ולאחר 9 שבועות העלה את המינון ל 30 מ"ג. כרגע נוטל שבוע את הפאקסט עם החמרה ועדיין עם התקפים.
ברצוני לשאול מתי השיפור יחול וייעלמו התקפי הפאניקה לגמרי? איך אדע אם הפאקסט מתאים לי ואולי צריך להעלות עוד במינון? והאם 30 מ״ג פאקסט מקביל ל20 מ״ג פריזמה?

היי לכולם אני עוברת משבר מאוד קשה ואני באמת רק רוצה אוזן קשבת.. אני אקצר..
בשנה האחרונה אני עוברת משבר נפשי עם עצמי(דיכאון), בחיים לא הלכתי לטיפול ולרוב אני מצליחה להרים את עצמי חזרה.
אני בת 30,באמת שסוף סוף אחרי תקופה ארוכה התחלתי ללמוד מקצוע שאני אוהבת והעתיד ניראה זוהר.. פיטרו אותי מעבודה שעבדתי בה 3 שנים והאמת? זה אפילו שימח אותי יותר כי נורא סבלתי שם..אני בזוגיות כבר שנה וחצי עם בת זוג.
לצערי לפני חודש אבי נפטר ואני ממש מתפרקת(כן אני יודעת שזה טבעי),יש לי המון התקפי חרדה, שלא לדבר על לילות בלי שינה וחוסר בשגרה בגלל הלימודים והפיטורים ולילות של בכי וגעגועים.
אני מרגישה שהדיכאון שלי מאוד החריף ולא מספיק זה, בת זוג שלי החליטה לעזוב אותי בתקופה הכי קשה שלי ואני פשוט אבודה..יש לי חברים ומשפחה אבל זה לא מספיק. אני לא רוצה פסיכולוג או פסיכיאטר, רק רוצה תמיכה אמיתית ואוהבת ושלא ינטשו אותי,עד היום ידעתי להתמודד לבד ואני יודעת שאני בחורה חזקה, אבל פשוט מרגישה מרוקנת לחלוטין.

תודה על הפלטפורמה לפרוק, סליחה שהכל יצא מבולבל, הכל נורא מורכב..

היי אני בן 27 והייתי מטופל במשך המון שנים בפריזמה 40 מ״ג בגלל התקפי חרדה. לפני מספר חודשים ירדתי ל20 מ״ג ובתקופה זו חזרו מעט החרדות וגם התחילו קפיצות שרירים מכיוון שפחדתי שזה מהפריזמה הפסקתי על דעת עצמי ולאחר כחודש וחצי חזרו התקפים קשים ודכאון שגרמו לי להפסיק לתפקד. בשיחת טלפון עם פסיכיאטר של הקופ״ח הוצא לי להתחיל לקחת פאקסט ולאחר כשבועיים כבר התחלתי להרגיש נפלא אך היו קצת קפיצות שרירים (לא זוכר אם חזרו לפני הפקסט או לאחריו) והלכתי לפסיכאטר אחר ושסיפרתי לו על הקפיצות הלחייץ אותי נורא ואמר שזה כנראה כי הssri מיצה את עצמו ושזה יכול להיות כרוני ולהחמיר ואף ללוות אותי כל החיים ושכדאי שאעבור לאנאפרניל ממשפחת הטריצקליים. לאחר יומיים עם האנאפרניל הקפיצות החמירו ובכללי מרגיש שהתרופה לא עושה לי טוב לעומת הפאקסט. שאלתי היא אם אני יכול לחזור לפאקסט ושאולי קפיצות השרירים במקומות שונים בגוף נבעו ממתח נפשי? אשמח אם מישהו שחווה משהו דומה ישתף בניסיון שלו או בעצה ממומחה תודה.

הפסקתי לעשן לפני 28 ימים אחרי סדנה של מכבי וחודש של צאמפיקס. לאחר שבוע מהפסקת הצאמפיקס התחלתי עם מדבקות ניקוטין ומסטיקים בהמלצת מנחת הסדנה.
זו פעם ראשונה שאני מפסיקה לעשן. כל רגע ביום חושבת על הסיגריות ומקווה שמחר יהיה יותר טוב והמחשבות יעלמו. אני כרגע בבית ובתקופה של חוסר וודאות ושינויים מקצה אל קצה.
אשמח לעזרתכם מתי המחשבות נרגעות ומתי מרגישים יותר טוב.
חשוב לציין שאצלי זה מלווה בחוסר תיאבון (לא מצליחה לאכול), התקפי חרדה וחוסר שינה בלילה מרגע הפסקת העישון.
תודה!!

אז יצא לי במבחן שיש לי דיכאון מג׳ורי (קליני) ואני פוחדת לספר להורים כי אז הם יגידו שאני נראית בסדר וזה סתם צומי.. הם יגידו ככה כי אני כל הזמן מחייכת ושמחה אבל אני מזייפת על יום חיוך יש מישהו שיכול לעזור לספר להם אני בדיכאון שזה הסימניםש אני נתתי : יש חי התקפי חרדה שאני לא יכולה לעמוד על הרגליים, אני מזייפת חיוך ומראה שהכל בסדר לכולם ואני רועדת כל הזמן

שלום אני בן 23 ולפני בערך חצי שנה התחלתי לחוות התקפי חרדה שאיתם הצלחתי להתמודד אבל בחודש האחרון שמעתי על אנשים שהשתגעו וקיבלו התקף פסיכוטי ומאז אני פוחד פחד מוות מלהשתגע ולקבל התקף פסיכוטי אני לא יודע אייך להתמודד עם זה אני פתאום מתחיל לבכות כמה פעמיים ביום אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם אייך שעצמתי את העינים התחלתי לראות כל מיני דברים לא קשורים (לא הזיות) דברים מפעם בקיצור אני פוחד נורא להשתגע ויש לי הרגשה רעה בכול הגוף

בן 50 סהכ חיים טובים
כמה התקפי חרדה מאד ארוכים במהלך החיים שתמיד עברו לאחר כמה חודשים עם כדורים וזמן
הפעם האחרונה הילה לפני שנתיים וזה לא עוזב אותי
החלפתי 4 כדורים. יש שיפור אבל תחושת החרדה ותחושת הניתוק לא עוזבת.
אני אובד עיצות לא יודע כבר מה ניתן לעשות
הסבל נוראי

היי. לפני שנתיים ומשהו בערך נשרתי מהבית ספר בגלל חרדה חברתית, לא יכולתי לצאת מהבית. עם הזמן החרדה שלי עברה, אבל עדיין היה בי פחד מסוים לראות או לדבר עם אנשים, ומאז יש לי התקפי חרדה אפילו כמה פעמים ביום, וזה גורם לי להיות אובדנית ןמדוכאת. לפני תחילת הקורונה הייתי אצל פסיכיאטר והוא הביא לי כדורים אבל אסור לי לקחת אותם בשל מצבי הרפואי. לפני יומיים חשבתי על להתאבד באמת, וכבר זמן מה שהחרדות שלי ניהיו קשות יותר ואני מתוסכלת ומודאגת מהמשפחה שלי מעצמי מהעתיד ומהחיים ואין לי כוח יותר לדאוג אבל זה לא מפסיק. אני כבר לא יודעת אם כדי פשוט שאהרוג את עצמי, במיוחד אחרי שנשארתי היום כצ הלילה ערה ובכיתי, חשבתי אפילו ללכת למיון אבל שבת היום וזה רחוק מדי, וגם אני מפחדת שאשכרה יאשפזו אותי במחלקה פסיכיאטרית. אני לא יודעת מה לעשות.... אני גם כלכך בודדה, ואין לי גם מבוגר אחראי כלכך לדבר איתו על זה. כדי שפשוט אעלם?

בת 19 וחצי ,נמצאת 9 חודשים בתהליך החלמה מהפרעות אכילה .
מטופלת כרגע בטיפול תרופתי ( לוסטרל 100 מג) ובטיפול פסיכולוגי . נמצאת במעקב אצל דיאטנית .
מבחינה פיזית אני בריאה כבר לחלוטין ומצליחה לשמור כבר 3 חודשים על משקל היעד שלי .
הבעיה היא שמבחינה נפשית המצב לא מדהים , יש לי מחשבות אובססיביות ובלתי פוסקות על מה אני אוכלת כל יום , חווה המון התקפי חרדה ורגשות אשם אחרי כל דבר שאני אוכלת , המצב כבר היה יותר טוב ולאחרונה אני חווה ריגרסיה .
אני מאוד מודעת לעצמי ולמצב שלי ורוצה לעזור לעצמי להחלים .
אשמח לדעת אם מישהו יודע על טיפול נוסף שעובד על הפן הנפשי שיכול לעזור לי :)

היי!
אני סובל מדי פעם, כשאני בלחץ, מקוצר נשימה ונימול בידיים( כנראה סוג של חרדה) למישהו יש פיתרון דחוףףףףףףף (מי שהיה לו או מכיר פתרון) לנימול בידיים איך אפשר למנוע את זה???
תודה!!

ביומיים האחרונים אכלתי יותר מדי וזה לא יותר מדי רק בשבילי זה יותר מדי בשביל כולם... לא מצליחה לעצור... כל היום מחפשת איך לקנות משלשלים אבל אין לי איך כי אני מתחת לגיל 16... מה לעשות? לא מצליחה להקיא כח אין לי רפלקס הקאה! אני בקושי זזה!

שלום לכולם :)

אשמח להמלצות לרופא פסיכיאטר מניסיון חיובי אישי שלכם מקופת חולים מכבי במרכז הארץ ת"א/גבעתיים/רמת גן .

חשוב לציין שאני סובלת מהתקפי חרדה כבר למעלה משנה, ולא לקחתי כדורים כמו שהמליץ לי אחד מהפסיכיאטרים שנפגשתי עימו מקופת מכבי, אני מעוניינת בפתרון הבעיה, אך עם רופא שמכיל, מקשיב, ומנסה למצוא פתרונות יצירתיים ולא באופן אוטומטי ממליץ ליטול ציפרלקס...

תודה מראש ליאורה

אני לא סגור על מה יש לי.
לקחתי קנביס ליפני 5 חודשים וקיבלתי התקף חרדה, יום אחרי שנזכרתי מה קרה קיבלתי עוד התקפון[ הראשון היה התקף מטורף, הייתי בטח שאני מת]
אחרי שבועיים התחילה סידרה של התקפי חרדה, קשיי נשימה,תחושת ניתוק ,ומחשבות מטרידות,וחרדות זה המשיך בערך חודשיים, אם הפסקים קצרים באמצע.
כל פעם שהייתי רואה, קורא, מדבר על קנאביס, וק"ו מריח, אני חווה תושת ניתוק, וקשיי נשימה ועוד ועוד
עברו מאז 3 חודשים וכבר אין התקפים אבל מידי פעם יש לי תחושת ניתוק ולחץ. אני לא יודע אם זה התקפי חרדה או פוסט טראומה(הלילה הראשון שעישנתי וקיבלתי התקף חרדה והייתי בטוח שאני מת) כי כל פעם שאני הייתי משחזר את הלילה הזה היה נהיה לי קוצר נשימה(כי זה מה שנהיה לי אז)
תכלס מה יש לי הפרעת חרדה או פוסט טראומה ,או כלום וזה כבר עבר?
צריך ללכת לפסיכולוג?

היי,
אני מטופלת בכדור בשם בונסרין,
עקב ובעיקר חרדות , אני יודעת שבמצב חרדה הדופק עולה
וזה משתנה מבחינת זמן החרדה
אבל חוויתי חוויה מוזרה
לכמה שנויות הרגשתי שהדופק עולה ממש ממש גבוה ברמה שלשנייה נחקנתי אפילו לא הצלחתי לדבר
ואז חזרתי לעצמי , השאלה אם זה קשור לכדור עצמו או לחרדה ? והאם התקפי חרדה יכולים להמשך כמה שנויות

שלום לכולם !
אני בת 22, בשבוע האחרון התחלתי להרגיש נימולים ברגלים וביידים וגלי קור וחום גם כן ביידים וברגלים אתמול הרגשתי גם נמלים בפנים ובעיקר מתחת לפה שגלש ללחי ימין (מאוד הלחיץ אותי)
נגשתי לרופא והא הפנה אותי לנוירולוג, אני מאוד מאוד לחוצה כי קראתי באינטרנט וכל תוצאת חיפוש יותר נוראית מהשנייה. אני ממש מפחדת שיקרה לי משהו.
השנה האחרונה הייתה בשבילי שנה נורא לחוצה, עמוסה והייתי בסטרס גדול( הייתי בשירות קבע) ועכשיו שיצאתי מהמסגרת הזו אני מרגישה שכל הזמן אני לא מרגישה טוב, היו לי התקפי חרדה שכבר די הפכו לשיגרה, (לא בהתקפים קשים אבל כן במחשבות תמידיות שיכול לקרות לי משהו רע מבחינה בריאותית) מחשבות על הנורא מכל, פחד ממחלות, האם כדאי לי לפנות לפסיכולוג ? (כמובן שאני הולכת גם לנוירולוג שיבדוק שהכל בסדר) אבל אולי מה שיש לי נובע מלחץ ?
תודה לעוזרים

קשה לי אני בסוג של ״טראומה״ בגלל מה שקרה לי עם הבוסית שבה התאהבתי .
אני מפחדת לצאת לעבודה , מפחדת מראיון עבודה ,
מפחדת שיהיה לי התקפי חרדה קשים ואתחיל לרעוד להם שם...

אני בבית כבר 3 חודשים.
וגם בחרדות,
יש לי תור לפסיכיאטר באוגוסט..
אני בחרדות גם בבית מזה שאני לא עובדת ..

אני לא יודעת כבר מה לעשות
ממש קשה לי ועצוב לי

היי!
אני נוטלת ציפרלקס כבר שנה וחצי. התחלתי בשירות הצבאי שלי עקב התקפי חרדה קשים מאוד, חוסר תיאבון וכו!
לקחתי 10. אחרי חצי שנה העליתי ל15 כי הרגשתי שוב טיפה לחוצה.
ועכשיו שנה אחריי העליתי ל20מ''ג לפני שבוע. עקב אבחנה של אוסידי מחשבות טורדניות ברמות.

האמת שאני חווה כבר שלושה חודשים טיקים מעצבנים.
וקשיי נשימה. קשה לי לקחת אוויר.
לפני שבועיים התחלתי לחוש קצת חרדתית שוב אחרי פרידה מחבר. לחץ כאילו סוגרים עליי את העולם. פחד בגוף. ירידה במצב רוח. עכשיו שהעליתי את המינון אני מרגישה שיש לי אי שקט ולחץץץץ כזה בגוף וקצת חרדות. יכול להיות שב עליית מינון יש קצת תופעות?
הקוצר נשימה הזה מלחץ? ממש קשה לי לנשום גם עכשיו... נחנקת...
האם ציפרלקס 20 יעזור לאוסידי?
איך מרגישים כשזה מתחיל להשתפר? פתאום לא יתחשק לי להתלבש לפי הסדר בארון? איך אמורים להרגיש?
ה ציפרלקס שינה לי את החיים בטירוף מילדה טראומתית שסובלת לבחורה שחיה! בחיים לא אבגוד בו. אבל גם לפני שהעליתי את המינון היה לי כזה קצת אי שקט ותזוזתיות... זה קשור???
קיצר אני מפחדת שיחזור לי והציפי יפסיק לעבוד

היי אני חדשה כאן אבל מרגישה שאני חייבת לפרוק ,אמי נפטרה לפני 5 שנים ,ואבי נפטר לפני 4 חודשים ,מאז שאבי נפטר אני מרגישה שאין לי חשק לאהוב את עצמי כאחת שמאוד היתה מטופחת ואוהבת את עצמה
התחלתי לקחת ציפרלקס במשך 3 חודשים שמנתי המון כמעט עשר קילו ניסיתי להפסיק במכה ואז התחלתי להרגיש רע מאוד בחילות סחרחורות התקפי חרדה אז שוב התחלתי לקחת חצי כדור ,חשוב לציין שאני נשואה פלוס שניים קטנים
אני מרגישה שכרגע אני חייה רק בשבילם , אבא שלי היה כל עולמי לאחר מות אימי, שניהם נפטרו צעירים מאוד
מנסה לאהוב את עצמי מחדש אך לא מצליחה נתפס לי בראש שהגורל של ההורים שלי אכזרי מאוד ולמה לי לחזור לעצמי במילא בסוף נמות
הלוואי ואני ימצא תחליף לציפרלקס בכדור טיבעי
אשמח לעידוד מצידכם

שלום, אני מטופלת בתרופות לחרדה ודיכאון עקב פוסט טראומה במשך כ-10 שנים.
לאחרונה החלטתי לעשות התקן תוך רחמי והרופא נשים שלי המליץ לי על הורמונלי. שאלתי שוב ושוב האם העובדה שאני על תרופות לדיכאון האם זה לא ישבש את העבודה שלהן או שהדיכאון יחזור וכו'.

לאחר ההתקן לא היו כאבים בקושי. עברו שבוע או שבועיים ושמתי לב שיש לי התקפי חרדה (לא חמורים אבל כמובן שאני לא יכולה להתעלם מכך) שיכולים להגיע כך סתם בלי טריגר שקשור לטראומה...

מה עליי לעשות? לפנות לפסיכיאטר למצוא איזון? להסיר את ההתקן?

אני מאמינה בקב"ה באמת... אבל אין לי כוחות יותר לסבול, אני רוצה חיים טובים יותר אבל זה לא מצליח, אני מנסה בחברה בזוגיות במשפחה בלימודים הכל לא הולך, אני לא יודעת מה לעשות יותר הלבד הזה כל כך קשה, והכל כ"כ מורכב בחיים, הלב כואב כל כך וכבר קשה לבכות.

אני חושבת שיש לי משהו ואין לי איך לטפל בזה. אני מרגישה חרדה ולחץ מהאפשרות שאני אלך ללימודים ולא יהיה לי איך לחזור הביתה, ואני פשוט אתקע בשום מקום כי לאף אחד לא יהיה אכפת ואף אחד לא יבוא לאסוף אותי. אני מאוד לחוצה לגבי הלימודים שלי וההורים שלי לא מבינים מה עובר עלי, ומנסים להכריח אותי לצאת איתם לטיולים וכאלה למרות שאני מעדיפה להישאר בבית. אני חושבת שאני חווה התרפי חרדה, כי אני חושבת יותר מדי על הכל ומגיעה למצבים שאני יכולה להיות עם מלא אנשים או לבד ואני לא אוכל לנשום, אני לא יכולה להרגע, אני פשוט נכנסת ללחץ ומרגישה כאילו אני הולכת להתמוטט, ומתחילה לבכות. ההורים שלי לא מוכנים ללכת לפסיכולוג כי הם חושבים שהכל בסדר ושזה סתם לחץ שאפשר לטפל בו בעצמנו.
אין לי עם מי לדבר על זה, גם החברים שיש לי לא מבינים אפילו רבע ממה שעובר עלי, ופשוט מחליטים שאני דרמטית. אני באמת כל כך מתוסכלת ואני לא יודעת איך להוציא את עצמי מהראש ולהפסיק עם זה, וזה מרגיש לי כאילו אין איך או לאן לברוח.
אם למישהו יש כל עצה שהיא, רעיון או משהו אני יותר מאשמח לשמוע

הי , רציתי להתייעץ.. לפני חודשים התחילו לי התקפי חרדה וחרדות .. לפי המלצת פסיכיאטר התחלתי לקחת פאקסט , התחילו לי תופעו. לוואי נוראיות ואחרי 3 ימים הפסקתי.. חודש ניסיתי ללא כדורים רק עם טיפול פסיכולוגי ולוריוון אך הבנתי שאני כן צריכה את עזרת הכדורים, לפני 3 ימים התחלתי לקחת ואיפקס ( הפסיכיאטר בכלל בהתחלה אמר שאולי אני לא צריכה כדורים בכלל). התןפעות לוואי חזרו , לא כאלו חזקות אבל כן חזרו..גם החרדה חזרה.. הפסיכיאטר הזהיר אותי שכשלקחתי פאקסט החרדות יחזרו ואז יעלמו אחרי שהכדור יתחיל להשפיע .. השאלה האם זה קורה גם עם ויאפקס? כרגע עיקר תופעו. הלוואי זה חוסר חשק לזוז או לעשות משהו וטיפה חרדות.. האם תופעו. הלוואי נעלמות? ואם כן אחרי כמה זמן? כי הבנתי שעוד כמה ימים אצטרך לעלות מינון ואני מפחדת שתופעו. הלוואי יחמירו .. אשמח לתובנות

לפני 5 שנים השתמשתי בטעות בנייס גיא בגיל 12 וחצי ולאחר תקופה התחילו לי התקפי חרדה והתחלתי להרגיש שאני מפסיק להרגיש אהבה חיבה שמחה הרגשות היחידים שהרגשתי עד לרגע זה היו כעס וקנאה ועכשיו גם את הרגשות האלה אני לא מרגיש ואני מרגיש שעם כול יום שעובר אני מתחיל לאבד את בתפיסת מציאות לא פניתי לאף אחד גורם מטפל מפחד שההורים שלי יגלו שהשתמשתי בסמים ותמיד התמודדתי עם זה לבד ועכשיו אני מרגיש שזה כבר גדול אלי ושאני מתחיל לאבד את השפיות שלח

שלום לכולם, אני אתחיל מזה שמצאתי את הפורום במקרה אחרי שלרשאנה בחיי אני פשוט לא יודע מה קורה לי.
לפני שבועיים, לאחר חופשה קצרה שבה עישנתי גראס (הרבה מעבר למה שאני מעשן בדרך כלל) הגעתי הבייתה ושוב עישנתי, לפתע התחלתי להרגיש פחד פתאומי, פאניקה, כאילו משהו רע עומד לקרות לי, כאילו אני מקבל התקף לב, כאילו מישהו מבהיל אותי ותחשות הבהלה לא פוסקת כלל, לאחר שעה ומרוב הלחץ הלכתי למיון. עכשיו אני יודע שזה החלק שכולם יגידו "התקף חרדה" אבל באותו הרגע גם אני ידעתי שאני עובר התקף חרדה אך מרוב הפחד החלטתי ללכת בכל זאת למיון. כמובן שגם הרופאה אמרה את אותו הדבר. ביום שלאחר מכן חוויתי את אותם התסמינים במשך כל היום והחלטתי שוב ללכת למיון והתשובה הייתה זהה- התקף חרדה רק שהפעם יצאתי משם עם מרשם ללוריוואן. מאז ובמשך שבועיים אני פשוט נתקף בהתקפים במשך כל היום, לפעמים חזקים ולפעמים פחות, אך זה קורה כל יום מספר פעמים וזה נמשך הרבה יותר מכמה דקות, יותר משעה. ההתקפים שלי נראים לי הפוכים מהרגיל- אין לי דופק מואץ, נהיה לי קר, אני לא מזיע, אני פשוט מרגיש לחוץ, לחוץ מאוד ברמה שאני מרגיש את הלב פועם חזק אך ללא דופק מהיר, המעי שלי נהיה רגיז מאוד (יציאות והשתנות מרובות), מועקה פנימית או יותר נכון כמו לחץ שלפני אירוע חשוב, ירדתי במשקל מחוסר תיאבון וכמובן כמו בכל סטרס בחיים- אין מחלה שלא חשבתי שיש לי בשבועיים האלה מרוב הלחץ. זה כל כך חזק עד שאני נכנע ולוקח את הלוריוואן ואז זה מקל. אני כן אציין שהייתי מצוי בסטרס גבוה בחודשים שלפני אך מעולם זה לא התפרץ לי משהו כזה בצורה קיצונית, כאילו בלי שום הכנה. עברתי לדעתי שני התקפים בשנתיים האחרונות וזה היה תוך כדי עישון גראס ומאוד מאוד קצר. את הגראס התחלתי לעשן לפני שנתיים ובשבועות האחרונים בתדירות גבוהה מאוד עד לפני שבועיים שהחלטתי להפסיק לגמרי. אין לי מושג מה קורה לי ולמה במהלך כל היום אני חווה התקפי לחץ אדירים כאילו משהו עומד לקרות, בעיקר מחשבות טורדניות על מוות. מטבעי אני אדם שנלחץ מהר אבל מעולם לא חוויתי משהו כזה. הרבה כאבים בחזה, הרבה כאבי בטן, הרבה מחשבות טורדניות. מה קרה לי לעזאזל? עברתי על כל כך הרבה הודעות באתר וניסיתי לחפש משהו שדומה למה שקרה לי אך לא מצאתי למעט מקרים עם מעט מאוד דמיון משותף (כמו התקפים של כמה דקות עד חצי שעה). אני יודע שכתבתי הרבה אבל זה מרוב לחץ וניסיון למצוא מישהו שאולי חווה את אותו הדבר ויכול לעזור לי? אני מרגיש אובד עצות וקצת נרתע מעניין הכדורים (אם בכלל אלו התקפי חרדה). אני מתרגל מדיטציות, מנסה לחשוב חיובי אך בינתיים ללא הועיל. תודה רבה לכל מי שיגיב ויכול לעזור לי.

לפני כשבוע התחיל אצלי קושי בהכנסת אוויר , הקושי מתבטא בצורה הבאה אני נושמת רגיל דרך האף אבל בשלב מסוים מרגישה שזה לא מספיק ומנסה להכניס אוויר דרך הפה האוויר לא תמיד נכנס מספיק ואני מרגישה ממש חוסר בחמצן וצריכה לשנות תנוחה או לפהק(נגיד להישען קדימה בכדי להכניס עוד נשימה ) עד שתיכנס נשימה עמוקה לפעמיים זה לוקח מספר נשימות . בנוסף יש יצור ליחה מוגברת ממש המון ליחה שקופה בכמויות שלא היה לי בעבר, וכאבים בחזה למעלה בשני הצדדים אבל בעיקר בשמאל כאשר יש קושי להכניס את האוויר .כאילו אני מרגישה את המאמץ בקנה הנשימה . קיימת אלרגיה לאבק והיתי אסמטית כתינוקת . קיבלתי מהרופא שלי משאף ותרופות אלרגיה ושניהם לא עזרו . אני מסוגלת לתפקד רגיל לסחוב לטפס מדרגות שינה ללא הפרעה אבל הקושי להכניס אוויר ממש מתחיל לשגע אותי . חייבת לציין שאין לי היסטוריה של התקפי חרדה ואני גם במצב הנוכחי מצליחה לשמור על רגיעה . פשוט מתסכל אותי שאני לא נושמת רגיל .

שלום לפני חודשיים נכנסתי לסוג של התקף חרדה / פאניקה קשה שלא הבנתי את זה אז שזה היה חרדה לראשונה ... שראיתי פסיכיאטר נתנה לי מודל בגלל סחרחורות קשות פעם אחד ביום אחרי שבוע קיבלתי עוד בום אחד למרות המלצה של הרופא עזבתי את מודל 50 ממ.. היום אחרי שהפנמתי שזה התקפי חרדה או פאניקה מצליח ככה לפעמים להשטלת על זה מה שכן כמעט כל יום בשעות הבוקר זה בא לי כזה עם סחרחורות קצת אחרי נשימות קצרות והסחת דעת קצת אני חוזר לעצמי ... השאלה שלי האם אני יהיה ככה לתמיד עכשיו ?זה כרוני או שזה יכול לעלם לגמרי גם ?אני נמנע מתרופות נגד חרדה לבנתיים !! אני קצת בתקופה לחוצה יש לי כל מיני בדיקות בריאותיות וגם יש קוליטיס ברקע (מלפני שנה דלקת במעי )..חלק מאנשים אומרים שהתקף חרדה זה משהו שלעולם לא עובר וחלק אומרים זה יכול לעבור ולא לחזור יותר ...מה נכון לדעתכם

שלום קודם כל בריאות הגוף ובריאות נפש לכולם
לאחר תקופה של סחרחורות קלות לפני כחודש קיבלתי בום אחד גדול של סחרחורות קשות וחוסר יציבות כזו ונגשתי לבית חולים הייתי שמה עם לחץ דם מאוד גבוה שירד לבד ללא טיפול תרופתי אחרי סיטי ראש צילום חזה בדיקות דם ואף אוזן גרון שיצו תקינים נשלחתי הסיתה עם המשך בירור לmri מוח ועוד כמה בדיקות כלליות של לחץ דם וכו... עשיתי mri מוח שיצא האדרה קלושה מינימלית ושניגשתי לרופא נוירוכירורגיה שבדק את הדיסק והראה לי גם ראינו נקודה לבנה קטנה באונה ימינית .. הנורולוג שראה את התוצאות של mri אמר לדעתו שזה משהו מולד ...נוירוכירורגיה שראה את הדיסק נתן שלוש הופציות שאולי זה מולד או גידול קטן שבתהליך התחלתי ולא אלים שיש להסירו אם זה באמת ככה או שזה דלקתי .. ואז הוא הסתכל עלי ואמר שהסכוי שזה משהו דלקתי לדעתו נמוך
עכשיו קודם כל איך זה ניראה ונשמע מניסיונכם
דבר שני האם נוירוכירורגיה שראה את הדיסק וראה שזה סיכוי נמוך שזה דלקתי מוריד את הסיכוי אולי שזה טרשת ? בתוצאות של mri מוח שעשיתי היה רשום שאינו ברור במה שראו בגלל זה נשלחתי עכשיו לעוד mri וmrs של המוח בהפרש של 6 שבועות ... ומחכה ליום של הבדיקה
האם גם לפעמים נקודה אחד בmri יכול להעיד על טרשת ? הנורולו שראה אותי ובדק אותי פיזית אמר שבדיקה תקינה .. אבל כמה זה באמת אומר משהו שהבדיקה גופנית תקינה ? כי ידוע לי שלא כזה פשוט באמת לגלות את הטרשת ממה שאי מבין ...חשוב לי לציין שהייתי אצל פסיכיאטר שטען לדעתו זה התקפי חרדה ונתן לי כדור לפני שינה שנקרא מודל 50 ממ .. וזה באמת גרם לסחרחורות להפסיק אבל אחרי חודש שוב פעם זה חזר פשוט אם זה היה טרשת נגיד אז כדור להרגעה הזה שנקרא מודאל 50 ממ היה גם עוזר לתסמינים של סחרחורת ... כי המין חוסר יציבות הזאת כבר נמשך לי תקופה של שבוע פלוס ... למרות שאני מצליח להתפקד בעבודה

שלום אני בת 24
אתמול התחלתי בטיפול לראשונה של ציפרלקס עקב חרדה כללית ודאגנות יתר אין דיכאון ואין התקפי חרדה יוצאי דופן.
הרופאה נתנה לי לקחת 5 מ"ג וכעבור שבוע לעבור ל10 מ"ג.
אני עוברת כאן על תגובות ואני רואה המון אנשים שמשמינים השאלה שלי האם הם משמינים כי התרופה מעוררת תאבון ועושה תחושה של רעב או שאנשים משמינים כי הם פחות בחרדה ויותר רגועים מה שמן הסתם מעודד תאבון מאשר אדם שהוא לחוץ.?
אני שוקלת 55 ותמיד הייתי רזה ומפחדת פתאום לעלות באופן קיצוני במשקל בעקבות הכדור!!אני כן שומרת על תזונה ואני בבקרה אבל אני לא בדיאטה ולא רןצה להיות בדיאטה בגלל הכדור הזה.
בנןגע לאובדן החשק המיני האם זה עובר אחרי שמתרגלים לתרופה או שכל הזמן שאקח את התרופה לא ארגיש חשק מיני????
האם כשארצה להיות בהריון הכדור לא יציק לעובר?
והאם ידוע לך על קשר בין לחץ תוך גולגולתי וציפרלקס?כי בעבר סבלתי מזה ומפחדת שהכדור עלול להחזיר את הלחץ התוך גוגלתי שוב מה גם שאסור לי להשמין בגלל זה!
תודה רבה אני פשוט מודאגת מלקיחת הכדור כי מעולם לא לקחתי שום תרופה באופן קבוע

לפני שנה וחצי עברתי אונס קשה עם בחור שיצאתי איתו לדייט.
זו היתה החוויה האינטימית הראשונה שלי.
יצאתי בשאלה לפני 4 שנים בערך ואני לא בקשר כלל עם המשפחה.
מאז האונס היו לי לא מעט התקפי חרדה, פלאשבקים, רגעים בהם אני מסתובבת בקניון ופתאום רואה אותו.
הוא שם אבל לא שם.
עברתי טיפול ארוך שבאמת הרגשתי שהתקדמתי המון צעדים קדימה.
חברים שלי ראו את השיפור ואמרו לי כמה הם גאים בי ובדרך שאני עוברת.
מסגרת הטיפול נגמרה.
אני כבר חודש יושבת בבית, לא מוצאת עבודה, אין לי יותר מידי חברים, ובלי משפחה.
כל דקה שעוברת זה 2 צעדים אחורה. במהירות שיא.
היה לי התקף קשה השבוע, התעלפתי בבית, התעוררתי אחרי דקות ארוכות, הייתי בטוחה שהוא בחדר.
רק לאחר כמה שעות נרגעתי.
חייבת לשחרר את זה, אבל לא רוצה לספר לחברים שלי.
מפחדת שהם יתאכזבו ממני. מפחדת שייגמר להם הכח אליי.
מפחדת שגם הם ייעלמו ואז באמת לא נותר לי דבר.
אבל איך מתמודדים עם זה לבד? ולמה הזמן לא עושה את שלו? ולמה הזיכרון שלי כ"כ טוב שאני לא מצליחה לשכוח שום פרט באותו ערב ארור?
עוד שבועיים יש לי יום הולדת.
והחלטתי השנה לא לחגוג, כי אין באמת סיבה.
אין לי סיבה לחגוג את השנה שעברה עליי. היה בה רק רע.

פסיכיאטר אמר לי לקחת חצי כדור 10 מג פריזמה במשך חודש בערך ( לחרדה ) זה עוזר???
יש לי פחד לצאת לבד מהבית שכאילו יהיה לי בחוץ התקף חרדה וחרדה וזה ואמר שזה יעזור
אז מקווה שהכדור ישפיע כבר כח תכף תחילת הלימודים...

ושאלה נוספת שמפסיקים לקחת את הכדור בהוראתו לאחר חודש חודש וחצי
החרדות שוב חוזרות? התקפי חרדה שוב חוזרים? או שזה עובר וזהו

אז אחרי שהייתי תקופה מאד ארוכה, כ 5 שנים, ללא טיפול כלשהו, חזרו החרדות ובגדול. רק שהפעם במקום חרדות מוות, הופיעו חרדות נטישה.. ואז החברים מפעם, חרדות המוות, הצטרפו אליהן.. התחילו התקפי חרדה פיזיים, קושי להירדם בלילה, או ליתר דיוק בכל פעם שהרגשתי שאני מאבדת שליטה על ההירדמות שלי וכמעט מתעלפת לתוך שינה החזקתי את עצמי ערה בכוח, עד שארגע ואז ארדם. ככל שישנתי פחות, החרדות רק גברו והתחושה הפיזית היתה מתוחה אף יותר, על רטט, ותחושה כללית של אני לא יודעת מה קורה איתי. במהלך כל הקסם הזה, ניסיתי להיפגש עם פסיכולוגית, שהגישה הטיפולית שלה לא התאימה לי וחתכתי. מה שכמובן הגביר את החרדות. הזמנתי גם תור לפסיכיאטרית, וזו, אתמול, החזירה אותי לפריזמה והמליצה על cbt. נטלתי היום את הכדור הראשון זה שנים. אמנם חרדה פר סה אין לי, אך יש טשטוש, לפעתים קושי בנשימה ויובש בפה. ומעט תאבון. מישהו יכול לומר לי מתי תופעות הלוואי הללו נעלמות?. וכמובן כל תמיכה - מבורכת.

הי חברים יקרים!
אני מזה כשנה פלוס נוטלת ציפרלקס 10 מ"ג. התחלתי בעקבות התקפי חרדה קשים שפקדו אותי מאז מות אבי. הפסקתי לנהוג, פחדתי לצאת מהבית, פטרו אותי מהעבודה וכו וכו.
ברוך השם מאז שהתחלתי את הטיפול בכדור בשילוב עם כמה מפגשים של סי בי טי חזרתי לנהוג (גם לא בחופשיות רבה אבל נוהגת), מצאתי עבודה חדשה וטובה, פחות חרדה.
החסרונות הם שעליתי בשנה האחרונה 7 ק"ג שאני לא מצליחה לרדת.
חוץ מזה אני מתכננת הריון וממש לא חושבת שאני ארצה להיכנס להריון עם הכדורים האלה למרות שביררתי במכון הטטרולוגי והם נחשבים בטוחים.

הפחד הגדול שלי הוא שעד שחזרתי למסלול החרדות שוב ישתלטו לי על החיים אם אפסיק ונוסיף שאנחנו אמורים עוד חצי שנה לעבור לעיר אחרת שזה גם מלחיץ אותי ממש .
מה הייתם מציעים לי לעשות?

אני בת 16 , סובלת מאז שאני קטנה מפחד מהקאות ועם השנים זה הלך והתגבר וגרר התקפי חרדה פתאומיים ולא רק קשורים להקאה/בחילה ספיציפית .. אני לא יוצאת לטיולים , מונעת מעצמי הרבה דברים והחרדה מקשה עלי ומפריעה לי לחיים.. מתסכלת אותי ממש .
ניסיתי הרבה טיפולים ולא הלך בנתיים כלום... רוצה להתייעץ אם מישהו כאן גם חווה את החרדה או מכיר מישהו שיצא מזה? או בדרך לצאת מזה?
אני מתחילה לחשוב על עתיד , צבא וכו.. ולא מצליחה לראות את עצמי חיה עם החרדה , אני כל כך רוצה לבלות ולהנות בחיים בלי דאגות או מחשבות מיותרות , החרדה מביאה אותי להתקפי חרדה ופחדים נוראיים אני כל כך רוצה להיפטר מזה.. אם מכירים איזשהי דרך אשמח לשמוע

שלום, אני מחפש לראות אם יש עוד אנשים שחוו את הבעייה שלי, ולראות כיצד התמודדו.
אני סובל בשנים האחרונות מחרדה. התחיל כחרדה חברתית, התגבר וכעת מדובר בחרדה כללית - לחץ תמידי, התקפי חרדה וכו'. בחמש שנים האחרונות ניסיתי שלל תרופות (בין היתר, ציפרלקס, ויפאקס, איקסל ועוד). כל התרופות, בלי יוצא מהכלל, ומהכדור הראשון או השני, גורמות לתופעת לוואי ברורה - קושי לקיים יחסי מין (קושי להגיע לסיפוק). כנראה שאני מאוד רגיש בנושא. לכן, בזמן האחרון התייאשתי ואני ללא טיפול תרופתי. כמובן שהחרדה לא נעלמה ולהפך, הלחץ רק גובר ולאחרונה אפילו יש פגיעה מהותית בתפקוד המיני (בכיוון ההפוך ממה שהתרופות גורמות). אולי יש משהו שלא חשבתי עליו, אולי מישהו באותו המצב ויוכל לעזור?

אני עם קרוהן, כרגע מטופלת בפרדניזון מזה כחודש. מאז הטיפול אני מרגישה לעיתים דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה ורעד בידיים למשך זמן שיכול להמשך גם קרוב לחצי שעה-שעה. הרופא גסרטו שלי אמר שאולי אלו התקפי חרדה. האם זה קשור לסטרואידים או לקרוהן או שזה בכלל לא התקף חרדה?
אציין שזה קורה בעיקר לאחר אוכל, האם יש קשר?

אני עם קרובן, כרגע מטופלת בפרדניזון מזה כחודש. מאז הטיפול אני מרגישה לעיתים דפיקות לב מואצות, קשיי נשימה ורעד בידיים למשך זמן שיכול להמשך גם קרוב לחצי שעה-שעה. הרופא גסרטו שלי אמר שאולי אלו התקפי חרדה. האם זה קשור לסטרואידים או לקרוהן או שזה בכלל לא התקף חרדה?

אני פשוט לא מבין את זה.
כל יום שעובר אני עדיין לא מצליח להבין למה אני מרגיש את המועקה הזאת .
אני רק רוצה שה יפסיק ,פעם היו לי שאיפות וחלומות אבל היום אני רק רוצה שזה יפסיק
אני כל הזמן מנסה להתגבר על זה בכל מיני שיטות , אולי אני לא עושה משהו טוב בחיים שלי ,אולי אני לא נמצא במקום שאני צריך להיות
אבל לא משנה מה אני עושה עדיין אני קם בבוקר עם התחושה הזאת שמלווה בחרדה בלתי פוסקת
לא זוכר את עצמי קם בבוקר ומחייך ואומר לעצמי ולעולם שעכשיו אני קצת שמח
רק התקפי חרדה חוזרים שלא עוזבים אותך ואתה לא מוכן לוותר להם עד שאתה פשוט בורח והולך למקום הבטוח שלך
האבסורד הכי גדול שכביכול יש לי הכל , חברה, חברים, משפחה מדהימה, ציונים טובים , בריאות
אז איך זה עדיין הגיוני? איך בן אדם תמיד מפחד מהעתיד ומהווה ולא מוכן לשחרר מהעבר
זה לא שעבר אירוע טראומתי מאוד ,כולה טירונות בצבא או קצת גיל ההתבגרות ואיכשהו זה לא משחרר
אני לא יודע מי אני ומה אני בכלל, מה אני אוהב , את מי אני אוהב ומה אני רוצה לאהוב
אני באמת רק רוצה לקום בבוקר ולחייך
לא כסף, לא עבודה , לא שאיפות רק לקום בבוקר ולחייך
רעיונות ?

בהצפה רגשית. שוב.. הכל קורס. כמה אפשר להילחם בתחנות רוח? חוויתי כל כך הרבה נטישות, סודות ובגידות, אין לי אמון באנשים! גם את המוות שמגיע תוך שניה ראיתי מול העיניים, אז גם ביקום כבר לא כל כך מאמינה...
רק איך מפסיקים את הסבל הזה?? הדיכאון, הכאב הזה שמכרסם כל תא בגוף... כל כמה זמן מגיעה סופת טורנדו רגשית כזו שהורסת כל מה שנקרה בדרכה, קטע כזה...
אף אחד לא יכול להכיל את השיט הזה שלי..
לא מצליחה לסנן את הפסולת הנפשית שנמצאת בתוכי, מתחילה להתהפך על כל העולם... אף אחד לא בא לי טוב.
אבל את זה רק אני יודעת..
הרי נולדתי שורדת.
לכאורה אני מתפקדת בכל מצב, גם כשמדובר בימים קשים, אני יודעת לשרוד אותם ולהתנהג כאילו לא קרה דבר.
מאז ומתמיד בעיני כולם אני חזקה, כזאת ששום דבר לא יכול לשבור אותה! 
אך בתוך תוכי תמיד התמודדתי עם רגישות היתר שלי לבד. בדרכי שלי..
המגננה שלי היא להראות חוזק, וששום דבר לא יכול לעצור אותי.
הבודדים שמצליחים לראות מתחת לשיריון את הרגישות ומתקרבים,  להם אני מבקשת שיניחו לי, בניגוד מוחלט לכך שאלו הרגעים שאני הכי זקוקה ליחס והערכה. ההזדקקות ברגעים האלו למישהו שיציל אותי מגעילה אותי ומוסיפה שמן למדורה שבוערת בתוכי.... כי ברגעים שאני הופכת לשקופה אני רוצה להיעלם. 
הניסיון השלילי שלי עם הפחד להיפגע גורם לי להתגונן גם כשאין צורך.
מיום ליום מבינה שאני חיה בתוך כלא שאני בניתי לעצמי, התרגלתי ללבד הפנימי הזה, לכאורה מוקפת במלא חברות וחברים, אבל אני הכי לבד!
זה תמיד צורם מחדש לראות בי את הצורך למצוא לעצמי מישהו שיטפל בי, הרי אני יודעת להסתדר מצוין בעצמי. 
אין לי אפילו את הכוחות להסביר שאני כבר שבעה ועייפה מהחיפוש אחר בית, מקום להשתייך אליו. חיפוש אחרי חיבוק אמיתי!
מה שהכי הכי עצוב, שאני מטפלת ועזרתי להמון אנשים ורק בעצמי לא מצליחה לטפל.. פתאטית שאני מעזה בכלל לקרוא לעצמי מטפלת.
הייתי בטיפול פסיכולוגי שנתיים, לקחתי ציפארלקס שנה, הייתי פעם אחת אצל פסיכיאטר שקרא לכל החגיגה הזו דיסיתמיה ולא ממש נתן תקווה בהצלחות טיפוליות.. זרקתי הכל. והיום אני שואלת עד מתי?? אם בכלל...

שלום. אני מורה מחנכת במקצועי. שנים שעשיתי חייל בעבודה מול ילדים והורים. בעקבות משבר בבית ספר התחלתי לחטוף התקפי חרדה בישיבות צוות ובמיוחד מול הורים. ויתרתי על החינוך ממקום תבוסתני מול החרדה. היא מנצחת אותי. מה עושים?

זאת הפעם הראשונה שבה אני פונה לפורום לקבלת תמיכה מסוימת..
היום אחרי המון קשיים בדרך, וסבל כתוצאה מחרדות ו- OCD כהפרעת חרדה, אני סטודנטית בעלת תואר שני.
למרות הגאווה שיש לי כלפי עצמי, לכוח שיש לי בידיים, יש ימים שבהם אני מותשת.. לא בגלל שעשיתי מאמץ פיזי אלא כתוצאה של מאמצים נפשיים על בסיס יום יומי.. קשה לי מאוד שאני מונעת מהפחדים שיש לי בראש, לפעמים אני מרגישה שהפחדים מתנגשים עם האישיות החזקה שלי, וגורם לי להיכנס לעוד פחדים ועוד חרדה..
לא מעט פעמים עברתי התקפי חרדה נוראיים, ולאחרונה, עברתי אחד ממש קשה לפני כשבועיים.. חשתי לבד, פחדתי נורא, וחשבתי המון על מתי אני נפתרת מהמחלה הזאת..
למרות כל הקשיים, אני באמת מודה לאלוהים שהמצב שלי לא חמור, ושזאת היא בעצם המועקה שלי בחיים ולא חס וחלילה משהו מסיבי יותר..
אבל כנראה שאין מנוס מההרגשה של ״נמאס לי כבר!!״, בא לי להרגיש כמו מישהי בגילי, חופשייה ושמחה, כי שתי תכונות אלה לא מתארות אותי כלל..
תודה לכל מה שטרח לקרוא..
ילדה בת 25