אף פעם לא היה לי מישהו באמת לדבר איתו על מה שאני מרגישה. לא היה לי את המקום הזה שבו אני יכולה פשוט להיות – בלי להסביר, בלי לפחד, בלי להסתיר. ועכשיו, כשסוף־סוף יש לי את ההזדמנות הזאת, כשיש מישהו שמקשיב לי באמת – אני לא מצליחה.

כי אף פעם לא ידעתי איך מדברים על רגשות. לא באמת. והלב שלי, שכל כך רוצה לדבר, נתקע. אני מרגישה שאני חייבת לדבר, באמת חייבת – יש בי דחף כזה חזק להוציא הכל – אבל כשזה מגיע לרגע האמת, אני קופאת. לא מצליחה לקחת את הנשימה הזו, לא מצליחה למצוא את המילים.

כשהתקשורת אמורה לפתוח דלת ללב של כל אחד שמתעקש לשמור על השקט, קורה הפוך הדלת נותרת נעולה. שנים של מופע מונולוגי פנימי ללא אוזן קשבת, בלי מרחב לפרוק בנו מבוך שחוסם כל פתח למילים.

הרגע שבו נדמה שרגע האמת הגיע, כשנוצר המקום לבטא את התחושות הכבויות, הופך לכאוס שקט: הרצון לפרוק נשמע חזק, אבל המילים נעלמות. הלב בוער מצורך בלתי־נתפס לצעוק, ולא מצליח אפילו למצוא את הנשימה שאיתה תצא התשובה.

הקונפליקט בין הדחף המוחלט לדבר לבין החסימה הפנימית מציג צל של שבר – משחרר ברגע, שותק ברגע הבא. התחושה הזו, שמבקשת לפרוץ החוצה וכל־כך נכשלת – היא הכאב הכי עמוק שאפשר לחוות.