פעם ראשונה מזה חודש וחצי שאני כותב פה פוסט בבית שלי, בחדר שלי, מהמחשב שלי. קיבלתי חופש לסופ"ש, מחר בבוקר אני חוזר לאשפוז. למעשה, זה החופש השני שלי. שבוע שעבר קיבלתי יום וחצי יציאה לערב חג פסח. עשיתי אותו אצל אימא שלי ולא רציתי להיות במחשב בזמן שנותר לי בבית אלא להעביר אותו עם החתולים שלי ועם אבא. 

כרגע מרגיש מועקה, בדיוק לקחתי תרופות; טגרטול, טרזודיל, סרוקוול, ווליום וסימבלטה. הידיעה שאני צריך לחזור מחר לאשפוז מקשה עליי, מועקה חונקת את הגרון שלי ולוחצת לי על החזה בצורה משוועת ביותר. 

מלבד אלה, הרגשתי ריק היום משקמתי. כאילו הכל לא מעניין, חסר משמעות ודוחה. שיממון אינסופי עטף ועוטף אותי. 

אני חווה ימים לא קלים באשפוז, ככל שהם עוברים נדמה שאני צריך לאזור יותר כוח לתפקד והאפרוריות ששוררת מסביב נכנסת לתוך גופי ומקשה להאמין בתקווה, בשינוי. 

ההתחבטות הזו אינה זרה לי ועדיין, משפיעה עליי. מהאשפוז אני לא חוזר הביתה, הכיוון שטווים בעבורי הוא הוסטל מעברי ולאחר מכן קהילה תומכת או קהילה תומכת ללא הוסטל מעברי לפני כן. אני לא שש מהתוכנית הזו, אני מבין מצד אחד שהיא הכרחית להתפתחות האישית שלי, להתבגרות וליציאה מהמוכר והנוח ומצד שני הלב פשוט לא רוצה ומפחד. לבד, רחוק מהבית, מהחתולים, מאבא. רחוק מהבועה שלי בלי שום קביעת גושפנקא שאותה מציאות חדשה תטיב איתי או תשנה בי משהו, ואולי אפילו תרע לי. ובנוסף לכך, אהיה במסגרת דומה במקצת לאשפוז, שבכל מקרה אני כבר לא מסוגל לסבול לשהות בו. אני תוהה לעצמי אם מתישהו הסבל הזה ייעלם או שההתאמצות תשתלם. האם אוכל להחזיק באותו מקום חדש? האם אוכל להכריח את עצמי להאמין שיהיה טוב, ששווה להתמודד? 

ומהו טוב בכלל? מה אני מחפש? מה אני רוצה?

שאלות רבות מלוות אותי בימים אלו, הרבה מהן קיומיות ומופשטות, חלקן אישיות וחלק אני אפילו לא יכול להגדיר. 

לאחר כל האשפוזים שעברתי, כל הטיפולים הללו, כל התרופות שנכשלו לתמוך בי. האם יש מקום לאמונה אמיתית? האם זה לא רק הגיוני שאדם שזוכר ומכיר את עצמו רק כשהוא במצב אקוטי ומסובך לא יכול לדמיין לעצמו אפילו מציאות אחרת? שאינו יכול אפילו לרצות בכך?

אני מתפלל שהשמיים ייפלו עליי ואיעלם מן העולם הזה ואני מתפלל שאשתנה לטובה, שאצליח וארצה לחיות, שאפתח את כישוריי וארגיש מסופק מעצמי באותה הנשימה. אולי אלו אינם דברים סותרים.

עד כה, לא שמתי לב לשינוי הרגשתי ותפיסתי באשפוז. אני לא בטוח שאני רוצה בו. אני מפחד לאבד את עצמי.