מופי יקרה,

מצטערת שככה קשה לך ואת סובלת. לא ראיתי אותך כאן לאחרונה וקיוויתי שאת בטוב.

טוב שאת יודעת לבקש תמיכה כשאת זקוקה, טוב שאת פונה, למוקדי עזרה ולמטפל, טוב שאת כותבת כאן.

אני מאמינה בך, יודעת שעברת לא מעט קשיים ויש בך יכולת התמודדות. לפעמים יותר מורכב, יותר קשה, אבל את חכמה, יש לך כלים להתמודדות ובסופו של יום את תצליחי,  גם אם זה אומר כל פעם מחדש.

שולחת לך חיבוק מהלב 🩷

אני רוצה להתחיל ולומר לך שאני רואה אותך. רואה את הכאב, את העומס, את הצורך במקום בטוח, ביד שמחזיקה בתוך החושך. ואני כאן, גם אם זה רק במילים, אני וכל החברות והחברים האחרים, להקשיב ולתמוך ולחזק כמה שאפשר.

אני מעריץ את היכולת שלך לזהות את מה שאת צריכה, את המקום הבטוח, את המטפל שלך, את החברים הספורים, את הדברים הקטנים שעוד מחזיקים אותך, אפילו הפחמימות (וזה כל כך נכון, לפעמים זה הדבר הכי מנחם). זה כל כך חשוב, ובתוך כל הקושי, את עדיין מחפשת דרך להיאחז במה שכן נותן לך כוח.

את צודקת, זה באמת יותר מדי, ואת מזהה את זה. וזה בסדר להרגיש ככה. זה בסדר להתפרק, זה בסדר לחפש מחבוא, זה בסדר לבקש עזרה. אני ממש מקווה שתפני למטפל שלך, שתכתבי לו, כי מגיע לך שיהיה שם מישהו שיאחז לך את היד בזמן הזה.

את לא צריכה לשמור על עצמך לבד. יש אנשים שמוכנים להיות שם איתך, לתמוך, להקשיב, לתת לך את ההגנה שאת מרגישה שאיבדת. ואם כרגע החושך שולט, אני רק רוצה להזכיר לך שהוא לא מוחלט – יש נקודות אור קטנות, ואני מאמין שהן יגדלו שוב.

תודה על הפתיחות והשיתוף שלך.

אפרופו, אתמול זה היה מאוד חריג, רעש המטוסים בדרכם צפונה העיר את כולנו, זה היה סיוט!