בס"ד

שבנו אלך בבושת פנינו,

לשחרך אל בעת סליחתנו.

-

הייתי השבת לבד, עשרים וחמש שעות לבד (וגם עכשיו אני לבד).

שני כלבים וחתולה שמסתובבת לה בגינה.

הרבה מחשבות תופסות את החלל כשאין אנשים, הרבה פחדים, לפעמים הזיות.

הסתכלתי הרבה על הצלקות שביד מפעם,

בודדים האנשים שראו אותן. גם לי לא יוצא לראות אותן כמעט.

גולף ארוך, חצאית מטאטא שחורה, נעליים שטוחות, שיער אסוף.

עד לא מזמן גם הקביים חזרו,

עכשיו נשארנו רק אני הברך הדפוקה שלי. עם הקרע הדפוק שלה. והמבנה הדפוק שלה.

כשחוזרים בתשובה, צריך להשאיר את הצרור קללות שאספנו במשך השנים בצד.. מטעם מראית עין. לשון הרע. ועוד סיבות.

אבל לפעמים, אני בת ה15 רוצה לפתוח צרור של קללות על הכל.

במקום זה אני יושבת ושאולת "מה אתה רוצה ממני?"

הגעתי להחלטה שאני לא צריכה אנשים לא מועילים בחיים שלי. 

כל כך הרבה אנשים לא מועילים יש כאן.

חסרי תועלת. חסרי משמעות.

וכל אחד מנסה להיות משמעותי וכל אחד הוא 'אדם מחפש משמעות'.

אנשים תחת.

משפחה תחת.

למה כל כך קל לא לייחס אליי חשיבות? לייחס חשיבות למילים שלי? לדעות שלי? לצורך שלי?

שלושה חודשים שום דבר מזה לא מתממש.

מדברת לאוויר, לכן גם לא היה אכפת לאף אחד שאני אשאר לבד בשבת.

כשנוח, אני בת 20.. וכשלא אני בת ה15 האובדנית.

אני לא אובדנית, אם זה מה שאתה מנסים לפרש כאן בין השורות-

אני פשוט כועסת. ומפחדת להישאר לבד.

למה אני כועסת?

כי השאירו אותי לבד, מבלי בכלל שיהיה אכפת מה איתי.

ולמה אני מפחדת להישאר לבד?

כי ההתקפי חרדה חזרו. הדיכאון כאן בתותחים כבדים.

אני כל כך שונאת אנשים לא יעילים, שונאתתתתתתתת!

מצד אחד אני שונאת להיות איתם. ומצד שני אני שונאת להיות לבד.

שלושה חודשים אני בבית. שולשה חודשים.

שוב בגלל הברך הדפוקה והרצועה הדפוקה והמבנה השפוק.

כאילו כלום לא השתנה, לופ.

אבל כל כך הרבה השתנה.

אבל אני עדיין אני. כלואה. פשוט כלואה.

בגוף מטומטם עם טראומת מטומטמות.

ואנשים חסרי תועלת.

אני שקופה? אין לי חשיבות? לדעות שלי? למה שאני מרגישה?

ככה זה כל הזמן מרגיש.

מקטינים אותך. גורמים לך להרגיש כמו אפס.

ואחרי עשרים שנה מנסים להעצים אותך.

סתומים.

אני אשאר עם כל החרא הזה, בכל משך החיים המחורבנים שלי.

ועל החרא הזה אי אפשר לדבר.

לפעמים באמת מרגיש לי שטם פעם אחת אני אגיד הכל, כל מה שמרגיש לי, בלי מליון מסננות וצנזורה, אני פשןט אמות. כאילו הנשמה שלי הגיעה לסבול את כל זה, לחיןת בסבל ממש. וברגע אחד של התרפקות אמיתית היא תצא.

ותגיד "עד כאן, מספיק".

גם מה שאני הכי שונאת בתקופה הזאת, זה שכל מי שיש לו קצת רגש שלילי (כי החיים לפעמים מחורבנים!) ישר אומרים לו "יש חטופים",

יאללה סתמו ת'פה.

החיים היו לפני והם יהיו גם אחרי.

הסבל של כל אחד קיים, זה שיש חטופים לא אומר שצריך לבטל כל סבל כי יש חטופים וזה שאני אומרת את זה, לא אומר שלא אכפת לי מזה שיש חטופים.

בכללי בא לי להסתובב בעולם ולהגיד לכולם לסתום ת'פה.

כל אחד יש לו דעה על כל פלוץ שקיים.

אבל בפועך, כשיש אדם שבאמת צריך שלמישהו יהיה אכפת ואיזה דעה עליו, דעה שתניע אותו להיות אכפתי- זה לא קורה.

כי אנשים הם חראות. גושי קקי שהם כמו גרורות סרטן בכל מקום.

אם מדברים כבר על סרטן,

אז אמא שלי כהרגלה בקודש- חייבת להיות השחקנית הראשית בכל הסרטים. סרטן לוקח הכל, אה?

פתאום שיש למישהו סרטן צריך להיות נחמד אליו.

כוסעמק. שנים!!! שנים!!! היא מוכרת לי חרא תחת "דאגה", מצלקת ראשית תחת "אכפתיות".

אני כל כך שונאת את כולם.

אחי לא כאן, השאיר אותי להתמודד עם כל החרא הזה.

אבא.. הוא לא קשור. הרי הם התגרשו כבר לפני עשור פלוס.

והבן זוג הזה שלה. כל הזמן היא דוחפת אותו לכל סיטואציה.. ואז היא תגיד "אתה מגדל ילדים והם זורקים עליך חרא", אם הם לא היו מרגישים חרא!! הם לא היו זורקים עלייך חרא!!

אם הסרטן יקח אותה, זה יכאב לי.

בסך הכל אנחנו בסדר, פשוט הרבה זמן לא עושה לנו טוב, וכשהיא דוחפת את האף שלה לחיים שלי זה לא עושה לי טוב, וכשהיא נכנסת לשטח שלי וגוזרת את כל הגבולות זה עושה לי לא טוב.

אבל למי אכפת?

לפעמים כל השיט הזה גדול עליי ואני פשוט צריכה שקט,

לא שקט של בני אדם. שקט של מחשבות.

שקט. פשוט שקט.

כמו שיש לעובר, לפני שהוא מגיע לשיט הזה.

וכל מה שכתבתי גורם לי לחשוב על מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי, שדנו בשאלה "האם טוב לאדם שנברא?"

התשובה שהתקבלה היא שבדיעבד טוב שנברא בכדי לקיים תורה ומצוות.

אבל לכתחילה לא.

ככה זה מרגיש.

ואז רבי נחמן מברסלב בא ומכניס לי זבאנג לבטן,

שאין דבר כזה בדיעבד. כי הכל לטובה.

אז ריבון העולמים, 

תסביר לי מה בתוך כל החרא הזה לטובה?

הקטנה, 

חמנית מצויה.