למה זה כל פעם קורה לי?

למה זה כל פעם קורה לי, שאני מוותר לעצמי, שאני שוכח את הסיבה לחיות, שאני נשאב שעות לטלפון ומכחיש משימות.

למה זה כל פעם קורה לי, שאני שוכח לאהוב, לתת אהבה ולקבל. שאני לא נוכח, אני מתנדף, כאילו מתאדה. מרגיש שמתעופף אל האוויר, שאולי ככה אני מעדיף.

למה זה כל פעם קורה לי, ומה כבר נותר לעשות? הייתי אצל מלא מטפלים, זה בעיקר לוקח כסף, וחפירה לבעיות. אני על תרופה נגד דיכאון כמה שנים ומרגיש כבר שאולי פשוט איבדתי את הטעם לחיים. שאולי זה מטשטש, מעוור, אולי זו הדרך שלי לא להתמודד כל בוקר עם הרגשת חוסר משמעות לחיים, אבל מצד שני אני גם כבר יותר מוותר על לחפש משמעות, כי עם התרופה אני יכול לתפקד אז למה לחפש מעבר? ואז זה שוב מכה בי, החוסר חשק, ההרגשה שגם אם אצא מהמיטה ואשב על משימות לא יודע אם ארגיש איזה ריגוש, ואפילו כנראה שלא. שאפילו שזה לא תקין להישאר במיטה כל הזמן, גם אם אקום ואעשה דברים ואהיה פרודוקטיבי, מי אמר שזה ישפר את ההרגשה בסופו של דבר?

אני מכיר כבר את כל המנטרות של הכלה וכו', אבל אני מרגיש פתטי, כמו נמושה. בסופו של יום אני רוצה להצליח במה שאני עושה, להצליח בלימודים, להשיג ציונים טובים, אבל אני כל פעם מוותר לעצמי מחדש, כאילו בורח מהמציאות אפילו מבלי לחשוב על זה יותר מדי, פשוט גולל ברשתות, או מדפדף בטינדר בשביל הריגוש הקטן שאולי יהיה.

אני מנסה לפקוח את עיניי, למציאות, יש לי את המציאות שאני רוצה, לומד דברים בחלקם מעניינים, ובעיקר מאתגרים כמו שרציתי ולא מתבזבז בעבודה מזדמנת, אבל לא מצליח כאילו לראות את המציאות הזאת, להרגיש אותה, להרגיש את הסיפוק של מה שבחרתי לעשות.

זה כבר ככה מהצבא וכנראה זה מנגנון שפיתחתי כשהיה לי רע שם, אבל לא הצלחתי עוד להתגבר עליו, לא משנה אצל כמה פסיכולוגים הייתי, מסוגים שונים, במשך תקופות ארוכות כל פעם.

אולי לרדת מהתרופה תעזור, ואולי גם פסיכולוגית חדשה, אבל בסוף מרגיש לי שזה עניין של אמונה. וכבר אין לי. אין לי כוח, ורק עברתי רבע מחיי.

תודה על ההקשבה, נחמד לשתף.