אני רוצה להיעלם ולהיראות. ושוב להיעלם ואז להיראות. להיות כלום והכול. אני נושאת איתי הרבה בתוך הלב וזה משא כבד. לא מצאתי חברים. אין בסביבה שלי מי שבאמת רואה אותי. ואיך יראו? ואיך יראו? 😭 זה הרי בלתי אפשרי.
מפחדת מאינטראקציות יומיומיות. שלא יראו..... רואים אותי איך שבא להם לראות. אז עדיף להיעלם. חחח ילדותי, לא? 
אני מסתכלת על עצמי. חושבת שאני כן מצליחה לראות. ואני באמת רוצה להיראות כפי שאני. וזה לא שאני מסתתרת. ואולי כן? הנשמה שלי לא מוכנה להיראות. לא לגמרי, לפחות. 
כותבת ותוך כדי מצליחה להבין קצת יותר. 
רק שהמחבואים הזה ייגמר. דיסני, השמיעי קול. כזאת אני: קוקוריקו תרנגול.