"תתחילו בלעדי, אני לא מוצאת חניה" כתבתי בקבוצת הווטסאפ. תוך כדי שאני תרה במבטי ומקווה שאולי בכל זאת מישהו יצא. המשכתי להסתובב, ניסיתי להתרחק קצת, ושוב להתקרב. וגם ניסיתי לעצור ולהמתין קצת ועדיין לא מצאתי. חשבתי לוותר ולחזור תוך כדי שאני נשבעת לעצמי שבפעם הבאה אעלה לרכבת או אגיע באוטובוס. העיקר לא לחפש שוב חניה. חשבתי עד כמה יכול להיות טיפשי להגיע למסיבת חנוכה בלב תל אביב ברכב.

גשם החל לרדת, יש נטייה לגשם להופיע מתי שהכי פחות מתאים לו להופיע. לא מפתיע  שהרגשתי שגם הטבע עכשיו מחליט להתייצב לו נגדי.דוממתי את המנוע והקשבתי לרדיו תוך כדי שאני מסובבת את הגלגל הקטן של התחנות, נעמדתי לי בצד כדי לא להפריע לתנועה ברחוב הצר והמתנתי.

"החג נקרא חנוכה כי המכבים חנו בכ"ה בחודש כסליו". הקול של המורה מכיתה ג' צלצל עכשיו בראשי, מוזר שהוא נותר שם כל כך מדויק אחרי כל כך הרבה שנים.

"כן", התחלתי לחייך לעצמי, "הלוואי והמכבים היו משאירים  גם לי מקום קטן כדי לחנות בו עכשיו". הבטתי בטיפות הגשם המחליקות להן על השמשה ובהשתקפויות הצבעוניות של פנסי הרחוב. ניסיתי לחשוב תוך כדי, על המשמעות של "לחפש חניה" ועל המשמעות של "למצוא חניה", ועל מה מתרחש בתוכנו כאשר אנחנו "חונים". חשבתי על התקופה הקשה הזאת שלא נגמרת.

היה נדמה לי שכבר ניסינו את כל הדרכים, וכבר חלמנו על כל הניסים, וגם המשכנו לקוות את כל התקוות. הרגיש לי שהחג הזה הגיע כדי לאפשר לנו לחפש בתוכנו את החניה שאנו כל כך זקוקים לה כדי להטען בכוחות חדשים. כוחות שיעזרו לנו להמשיך.

ברדיו התנגן השיר "באנו חושך לגרש" ואני חשבתי על העוצמה הנצחית הקיימת בשיר הזה.יש רגעים קטנים שכאלה, בהם נדמה שהדברים המטרידים אותנו נפתרים להם מאליהם. כמו הגשם שהפסיק פתאום לרדת, וגם החניה שהתפנתה כמו בהזמנה מראש. "אני מיד מגיעה" כתבתי בקבוצת הווטסאפ ולקחתי את מגש הסופגניות הממולאות בריבה מתוקה.

מאחלת לכולנו חג חנוכה שמח. מי ייתן וכולנו נצליח לחנות מעט כדי להתמלא בכוחות חדשים.

בתקווה רבה שחטופנו יחזרו בשלום לבתיהם.