עבר עליי יום לא פשוט.

התחלתי את היום בשיחה עם אבא, היה בינו ובין אחותי הגדולה ריב חריף שהורג אותו מבפנים, הוא שותה הרבה. הוא התפרק ובכה, ביקש ממני אלפי סליחות על כך שלא הוציא אותנו מהבית של אימא כשהיה יכול לעשות את זה - לטענתו הוא היה אגואיסט למרות שידע קצת ממה שהלך בבית. ניסיתי לעזור לו ולדבר איתו, לשתף אותו על כל מיני תובנות שלי, לחמול לו ולהיות שם בשבילו. דיברנו שעתיים ואז הוא אמר שהוא עוד מעט הולך לישון כי קם בארבע בבוקר אז הלכתי לחדר. כעבור שעה וארבעים דקות נכנסתי למטבח להכין לי קפה וראיתי אותו עדיין שם למרות שאמר שילך לישון, על הרצפה, ישן או נטול הכרה. נלחצתי מאוד והערתי אותו, חיפשתי חבורות וסימנים לפגיעה ממשית ולא היו חוץ מכמה סימנים אדומים. הוא אמר שהוא בסדר ואפילו לא זכר שנפל מהכיסא. לא שמעתי אפילו שהוא נפל. 

הרמתי אותו מהרצפה, שתוי, בחצי הכרה ממלמל ובוכה והושבתי אותו על הכיסא. הלכתי לסלון לעשן מהלחץ וליידע את חברה שלו, השארתי אותו לבד חמש דקות. כשחזרתי הוא כבר היה באמצע הכוס אני לא יודע כמה של יין. לקחתי לו את הכוס והבקבוק בעודו מנסה להתנגד והנחתי אותם על השיש. סיפרתי לו שדיברתי עם חברה שלו ושהיא בדרך אלינו, הוא חזר בבכי על אותו משפט כל פעם: "אני בסדר, תגיד ל (בת זוגתו) שלא תבוא, אני הולך לישון, אני בסדר". הוא לא היה בסדר. פתחתי את הפח וגיליתי שם בקבוק וודקה וארבעה בקבוקי יין ריקים. החלטתי לעזור לו ללכת למיטה ותמכתי בו, הכתף שלי בבית השחי שלו, ועוד יד שמחזיקה את שלו. הובלתי אותו לחדר והשכבתי אותו באמצע המיטה, כיסיתי אותו בשמיכה ועזבתי. הוא מלמל לי מילים לא מובנות רוב הזמן ובכה המון. בדקתי כל עשר דקות שהוא לא נפל מהמיטה. בת זוגתו הגיעה לאחר חצי שעה וישר הלכה לחדר שלו, העירה אותו, שוחחה איתו והרימה לו את מצב הרוח. באיזשהו שלב הוא כבר הצליח ללכת קצת, אמנם מדדה וכמעט נופל אבל מצליח לעמוד על הרגליים. ישבנו בסלון ודיברנו, העברנו הרבה דחקות. אבא אמר הרבה שטויות ונראה שלא היה מרוכז בכלל. בת הזוג שלו ניקתה את הבית, עזרתי גם אני. הפצרנו באבא ללכת להתקלח בסביבות השעה 16:00, אחרי שעה של שכנועים הוא נכנע והלך להתקלח. בזמן הזה הוא כבר היה יכול לעמוד וללכת כרגיל. אחרי שהוא התקלח הלכתי להתקלח גם אני. החברה הלכה בסביבות השעה 18:00 ואבא הלך לפני חצי שעה לישון. 

אני גמור מעייפות, פיזית ונפשית. חזרתי להרעיב את עצמי, לא אכלתי כלום כבר שבוע ויום. חי על קפה וסיגריות בעיקרון. 

אני מרגיש אבוד ושכל עולמי קורס עליי, אני מרגיש שאני לוקח אחרים איתי למטה. כל מי שנמצא בסביבתי חוטף.

המחשבות על התאבדות הפכו לפנטזיות, גם על פגיעה עצמית. מתחיל לקחת דברים יותר ברצינות. אני לא הולך להתאבד, ואני מבקש בכל לשון של בקשה לא לשלוח משטרה או את הרווחה הביתה.

כשדיברתי עם אבא בבוקר כשהיה שתוי הוא אמר לי שאם אתאבד הוא יתאבד אחריי וירדוף אותי בעולם הבא (למרות ששנינו לא מאמינים בו).

זהו, זה היה היום שלי, די קשוח ומתיש.