מנהלי קהילה
כמה שמנסה לא מצליחה..
שלום לכולם, חדשה פה ורוצה לפרוק..
לפני כעשור לקחתי ציפרלקס ולאחר שהפסקתי הרגשתי מאושרת דברים התקדמו יפה ואז אחרי כשנה חזרו החרדות.
אחרי פטירת אבי נכנסתי לדיכאון עמוק למשך שנתיים.. ומאז אני לא מצליחה להתרומם, זאת הנקודה שממנה לא מצליחה לצאת ולפרוץ החוצה.
הרגשתי תחושת כישלון שלא מצליחה למצוא עבודה בתחום שאוהבת..
תחושת אשמה שאימי נפטרה לאחר מכן. ושלא הצלחתי לשמח אותה, להתחתן, להביא ילדים. עד היום זה מכאיב.. התחלתי טיפול רגשי, עם הזמן נטלתי כדורים מקבוצת SSRI המצב השתפר מעט אך עליתי מאוד במשקל.. אחרי כמה שנים החלטתי להפסיק.
כיום עובדת בעבודה שטוב לי בה אבל לא באמת מביאה לידי ביטוי את הכישורים והיכולות שלי. מרגישה תחושת אכזבה שלא מצליחה להביע את עצמי. במיוחד שיש לי תואר ראשון במקצוע נחשב מאחת האוניברסיטאות בארץ (לא מתחברת לתחום שלמדתי אלא לתחום אחר לגמרי אבל הרעיון שיש לי כישורים ויכולות גבוהות ואני עובדת בעבודה שלא מנצלת בה חלק מהם מאוד לא תורמת לי).
יש לי פחד מאנשים, פחד מהתמודדויות, תחושת חרדה כללית. החודש החלטתי לחזור שוב לכדורים אחרי הפסקה של כחצי שנה. אבל החזרה לזה רק מוסיף לתחושת החוסר והכישלון שלי.
לא מוצאת זוגיות, למרות שיוצאת ומכירה גברים ועושה תהליך עם עצמי. אני לקראת 40, מאוד רוצה להתחתן, להביא ילדים אבל זה לא קורה.
כאילו כל החיים שלי תקועים! לא משנה מה אני עושה: פעילות גופנית, אוכל בריא, טיפוח, אמונה, סדנאות - מרגיש לי ששום דבר לא זז. עם כדורים ובלי כדורים - לא קורה.
אני קמה בבוקר בלי חשק, וברצון של להעביר עוד יום. הרי מה שאעשה לא יעזור גם ככה.
תגובות
אורית זאבי יוגב
ענתיה יקרה, מבינה מאוד את תחושת התסכול שלך, מזדהה עם תקופות בהם היקום פשוט לא נותן לנו את מה שאנחנו מאמינים שאנחנו רוצים וזקוקים לו ולא משנה מה נעשה - גם אני הייתי שם ולפעמים נמצאת גם היום. מצד שני מה שלמדתי הוא שתחושת אושר וסיפוק תלויים יותר במה שקורה לנו בפנים בלב ופחות קשור למציאות החיצונית ולפעמים צריך לשחרר ברמה עמוקה את התלות באלמנטים חיצוניים.
את מתארת שני דברים שונים 1. הטראומה על מול הורייך2. ההרגשה שאינך ממצה את עצמך בעבודה.׳לגבי הראשון מציעה לך לעבור טיפול שיסייע לך לשחרר את התחושות הקשות - לא נועדנו להגשים את ציפיות ההורים ולא תמיד אנחנו יכולים למלא את משאלותיהם בזמן המתאים להם..... אני בטוחה שהיית בת טובה ונתת מה שיכולת ומה שלא כבר לא בשליטתך .
לגבי הסוגייה השנייה אינני יודעת מה ניסית ואילו תכניות טיפוליות עשית עם זאת אני מציעה לך להמשיך בניסיונות ולא לוותר תוך גיבוש עמדה משחררת ״ניתן לקום לעשות את שלו״, מה דעתך?
אגב, היום בהחלט אפשרי להיות אמא גם ללא בן זוג....
ענתיה1
היי אורית, תודה על התגובה שלך :)
לגבי הטראומה על ההורים- עברתי טיפול רגשי. לגבי ההרגשה שלא ממצה את עצמי - אני מרגישה משותקת מרוב פחד וחרדה.. אבל בהחלט משתדלת להישאר אופטימית..
לגבי תחושת אושר וסיפוק שקשורים למה שקורה לנו בפנים - מסכימה לחלוטין! העניין הוא שאני יודעת ומרגישה שלא טוב לי מבפנים אבל לא משנה מה עושה לא מגיעה לנקודת השחרור. זה כמו לראות את האמת אבל יש דלת זכוכית שחוסמת את המעבר הזה. אני יודעת מהי תחושת אושר וסיפוק אבל לא מגיעה אליו. זה הגיע למצב שאני מנסה דברים וכבר מתייאשת, כי כבר ניסיתי בעבר, נתתי הזדמנות ובאמת שנתתי, אז למה אצלי זה לא עובד?
הלוואי והייתי יכולה לשחרר ולתת ליקום לעשות את שלו, הייתי עושה את זה כבר לפני כמה שנים, גם את זה לא מצליחה...
לגבי להיות אמא ללא בן זוג - לא אופציה בשבילי מטעמי דת.
שוב תודה לך אישה יקרה