הוא אמר לי: אבל באמת שאת טובה. למה את נראית כל כך מאוכזבת מעצמך? זהו נגמר מותר לחייך עכשיו. והוא התכוון לתחום ספציפי שאני עוסקת בו אחרי משהו שעשיתי טוב. ואני באמת נראית מיואשת מעבר לפרופורציה, והלחיים שלי חמות כל הזמן כאילו מבושה וכל רגע אתחיל לבכות. שומעים לי את זה בקול וכואב לי רציף מרוב המחנק הזה בגרון. ואמרתי לו איזה משהו כי אני לא יציבה רגשית בשביל לדבר בכנות. ואחר כך חשבתי על זה ועניתי לו שוב בראש שלי "זה לא משנה, כי כבר נכשלתי." אני לא יכולה להיות מובנת אבל זה איך שאני מרגישה. אובייקטיבית יש לי עתיד עם הרבה טוב מבטיח אבל אני יודעת שכבר נכשלתי. אני אוהבת את החיים ויש הרבה מה להעריך בהם, ונולדתי עם כמות מזל שלעולם לא אצליח לכפר ולגרום לה להגיע לי, ואני בעשיריון העליון של החיים, ומה הסיכוי להיות במקום הזה, מה שביב הסיכוי, ויש לי את זה, זה מדהים, זה מטריף, מה הסיכוי להיות בכלל בחיים, להיות על הכוכב הזה, ואם להיות בחיים אז עוד להיות בת אדם, ועוד הסיכוי להיוולד למדינה מפותחת, להיוולד להורים שאוהבים אותי, להיוולד בריאה ולא נראית רע בכלל, זה הכל כבר לוטו אחרי לוטו, ואני באמת רוצה מאוד לתת למחשבה הזאת להשתלט ולוותר על כל השאר. אבל הקושי הרגשי של הפוסט טראומה הוא גזר דין אני באמת לא מצליחה לחיות לצידו, ואין לי באמת עתיד בגללו, וזה הולך ומעוות אותי מבפנים, ואף אחד לא מאמין לי כי רוצים להאמין שאפשר להתגבר על זה למרות הכל ואני אומרת שכבר נראה לי שלא, שיש טרגדיות ויש גבול ויש יותר מדי ואנחנו חייבים להשלים עם זה, ולמרות הפלא, בגלל הכאב הפושט אנושיות הזה הלוואי שלא הייתי כאן.