רבתי עם חבר טוב שלי שלא במקרה אני גם אוהבת בקטע רומנטי. אנחנו לא מדברים כבר שבוע ואני מודה לא תמיד קשה לי, היום אני רגישה במיוחד כנראה בגלל הביוץ או משהו כזה והכל עולה לי:

1. תחושת הניצול לאורך השנים שהרגשתי מגברים שיצאתי איתם כולה לדייט אחד וניסו להשכיב אותי. הייתי בת 25 כשנפרדתי מהבן זוג וישר אחר כך חזרתי לצאת לדייטים ניסיתי להרגיש את אותה תחושת אהבה שהרגשתי עם האקס. שאבתי ממנו המון אנרגיה וכוחות כל הזמן רציתי שיחבק ויביא לי אהבה, הוא היה אומר לי שאני צריכה המון אהבה וזה באמת נכון, כאילו לא היה לי במה להתעסק חוץ מלנסות ולקבל אהבה וכמה שיותר וזה הרגיש לו שאני יותר מידיי נידי ותלותית. 

זה באמת נכון כל הזמן התעסקתי רק בו לא פיתחתי תחביבים לעצמי, לא התעסקתי בלאהוב את עצמי לא חיפשתי לאהוב את עצמי לא שאלתי האם אני אוהבת את עצמי? מה זה בכלל לאהוב את עצמי? מה זה אומר? מה זה נותן? אולי ביליתי יותר מידיי זמן בחברת עצמי שהפסקתי לאהוב את מי שאני?

2. ההורים שדפקו אותי- יותר מידיי ריבים בבית שגרמו לי להיות בחרדות מזה שיתפתח ריב בבית, כל מילה שאמרתי חשבתי עליה פעמיים כדי שחלילה לא תיצור ריב, ולפעמים הייתי מחוללת ריבים בין ההורים או לפחות חשבתי שזאת אני שמחוללת ריבים, היה לי המון כעס ותסכול ועצבים מכל מיני סיטואציות וזה גרם לריבים בניהם. אני זוכרת את אבא שלי אומר תראי למה גרמת ימכשפה.

3. הבחור הזה שהכרתי באפליקציה נתתי מעצמי, הקשבתי לו, הכלתי אותו בתקופה הקשה שלו כי חשבתי שבזכות זה הוא יאהב אותי ואז הוא הפתיע עם המשפט "את חברה טובה" וזה כל כך הכעיס אותי,כעס זה מה שיצא ממני, אמרתי לעצמי שאם יפגוש אותי במציאות ויראה שאני יפה אז הוא יתאהב בי, ככה חשבתי שזה עובד 

עם הזמן נוכחתי לדעת שכמו הקלישאה יופי זה לא הכל בחיים ואופי זה מה שגורם לגברים להתאהב בבחורה, אבל וואלה אין לי אופי, איזה אופי יש לי? אני אדישה לחיים, אוהבת בית וניקיון פוחדת מטיסות, ובכללי חוויות החיים גורמות לי לסערת רגשות שאני לא תמיד מצליחה להתמודד איתה אז אני נמנעת מתוך תחושת פחד. ומה אני עושה בדייטים? מחייכת את החיוך המזוייף ומשחקת אותה שטוב לי בחיים ושאני שלמה עם עצמי. 

לא סיימתי תואר אני עובדת בעבודה שאני לא סובלת ווואלה אני לא מיוחדת יש יותר מיוחדות ממני.