מירי יקרה, מבינה לחלוטין את המצוקה שלך. קשה מאוד ללוות אדם שהוא סיעודי - גם ברמה נפשית וגם ברמה הפיזית. נשמע שאת לוקחת ללב את הכאב והמצוקה של אמא שלך לרמה של הזדהות מלאה. האם יש מישהו שעוזר לך?, שתומך בך נפשית?. לפעמים האדם שמטפל בבן משפחה סיעודי באופן בלתי מודע אוסר על עצמו להרגיש טוב או נוח בשל רגשות אשם: "אסור לי לחיות/להינות/לבלות כי אמא סובלת". נשמע שחשוב מאוד שדווקא בזמן הזה תעשי שינוי בגישת החשיבה ואפילו עבור אמא שלך - שמירה על אנרגיות גבוהות כדי שתוכלי להמשיך לנשום וגם לטפל בה. כמה טיפים:

1. מציעה לך ללכת לקבוצת תמיכה של בני משפחה שמטפלים בבני משפחה חולים/סיעודיים - מקום שתוכלי להיתמך בו ולהרגיש חופשייה לבטא את רגשותייך.

2. חשוב שתכניסי ללוז שלך פעולות שמכניסות חיים, דרך הגוף ודרך הנפש, למשל קבעי לך פעילות גופנית יומיומית בין אם מדובר בפילאטיס, הליכה או כול דבר אחר. ולנפש לפחות שעה ביום של האזנה למוזיקה/ מפגש עם חברה/ ישחבה בבית קפה.... כול דבר שגורם לך להנאה.

3. נסי ללכת לטיפול של סי בי טי ולא מדי פעם אלא ממש להתחייב לתהליך - טיפול פה ושם הוא כאילו לא עשית דבר....

4. חשבי על האנרגיה שיש בך כעל אנרגיה מרפאת ודמייני שכשאת מרפאת את עצמך את מקרינה גם אור על אימך.

הדברים האלו ייעשו בהתחלה באופן מלאכותי אבל עם הזמן תרגישי שהם הופכים חלק ממך והם יהוו חוסן ובלם מפני דיכאון. 

מה דעתך? 

אורית זאבי יוגב תודה רבה ממש!! הצלחת לקרוא את הרגשות שלא הבנתי בעצמי לגמרי, תודה על המקום ההבנה והעצות, זה נותן כוח, תבורכי!

שלום מירי , נכון שקשה לחשוב ולטפל כל הזמן על האמא ועל מצבה הקשה , אבל מצד שני  זה מפיל אותך , תשתדלי מעט להעשיר את יומך בפעיליות למען הנפש שלך , ותצאי מידי פעם מהבית  , אפילו רק להיפגש עם חברה לכוס קפה בחוץ ,

מחזיק לך אצבעות , יישר כוחך