מבינה אותך, גם מפגשי משפחות בחגים זה לא עושה טוב.... לי זה קרה היום כפול ומכופל, עם אמא במסעדה, אח"כ אבא בוואטסאפ ואז בעלי ואחי שכעסו עלי בגלל שאני לא משחררת ואיך אני מעזה להיפגע משניהם. 

חרא חח

אבל החיים ממשיכים ואנחנו יותר חזקים מהגל

כבר לא יודעת אם אנחנו חזקים.. 

כל מפגש כזה מערער אותי לכמה ימים, ומדרדר אותי אחורה.. 

אבל מבינה אותך לגבי הלחץ מהמשפחה.. 

גם עלי כועסים שאני לא משחררת.. 

הלוואי ויכולתי לעשות את זה בשבילם.. הלוואיייי

חזק ממני...:( 

אנו מוצאים מושג [מוזכר בתנ"ך כמה פעמים]- ש'מרי-נפש' יש בהם עזות - בלתי מנוצחת.

כי להם אין גבולות ולנו יש גבולות.

אנו מעדיפים שלום והם מעדיפים מריבה. (בכל אופן הרי לא איכפת להם לריב)

אנו רוצים להצדיק -(צדק) את עצמינו [ולנהל חיים עם אמונת צדק.] ולהם יש רק הישרדות-כוחונית. [כל דאלים גבר].

אז מה יש לעשות. איזה סיכוים יש לנצח אותם . אם באמת יש צורך לנצח אותם.

אולי בגלל האמונה שלהם, שהם כ"כ חלשים.. 

ואם הם לא ילחמו בכולם, הם יאבדו... 

לא יודעת למה, אני מרחמת עליהם... 

וכן, לוקחת עליהם אחריות.. 

ואולי זה מקור הכאב.....:( 

נכון.

אני חושב שלרחם זהו 'מידה טובה' זהו סימן ללב טוב [ולא כאלה שרואים בזה 'חולשה'].

האמת שגם אני מרחם עליהם אבל נראה לי שזה מכשיל אותי.

אולולי שרחמתי עליהם אולי הייתי יוצא יותר בריא מהסיפור.

אבל זהו באמת הספק [הקונפליקט].

האם לרחם עליהם-ולהאתכזר על עצמי.

או להתאכזר עליהם-ולרחם על עצמי...ואז. אני מרגיש אכזר וקשה לי... ומה הועלתי? אני כ"כ רוצה להיות בצד של המרחמים האהובים ולא מהצד של האכזרים. איני יודע...

שלום 21, כתבת ממש מדויק! 

וכן, מעדיפה ויותר קל לי ובעיקר - מוכר לי

להתאכזר אל עצמי.. 

הפחד מהכעס שלהם, החרדה הזו.. 

אולי זה מניע אגואיסטי.. כי לא יכולה לחיות ככה.. 

אבל זו ההישרדות... 

נכון.

ההגדרה הוא שאין זו סתם פחד הוא פחד של חסר אונים

אני כל כך רוצה להיות אהוב ומקובל נמאס לי להיות דחוי.

הרי זה מה שמשגע אותי מהם כי מה שלאני לא עשיתי אני רשע.

אני מחפש מקום דחוף שיכירו בטוב שלי.

אז אני יריב????? ואז אופה אתה מגלה הרע שבך.

אבל מצד שני אני יודע בעצמי שלעולם לא אוכל לרצות אותם .

 אני מפסיד פעמיים גם לא מרצה וגם לא מרוצה.

האם לא יותר נכון לחפש מקום בטוח במקום אחר??? [האמת שאצלי אני לא יודע זה לא הולך אני אבוד מכל העולמות???]

ממש ככה

אצלי, התקווה היא להרגיש טוב מול אלוקים.. אבל זה טריקי.. 

כי אין סוף ליהדות, ותמיד ארגיש פושעת ולא בסדר.. 

במיוחד שהחוויה שלי מול היהדות מקורה בהרבה מאד חרדה, אימת מוות ממש.. 

אז אין ולא יהיה אישור לזה שאני בסדר? 

המקום הזה, של לא לסמוך על עצמי בכלל הוא נוראי.. 

ומשפיע על כל תחום בחיים.... 

האמת.

שאת מזכירה לי על מכתב באגרות קודש להרבי מליבאוויטש

בעלת תשובה שעתה מסיימת סמינר. מנותקת מהמשפחה והחברה שעליה גדלה.

מתארת איך היא בודדת ועכשיו שהיא יוצאת מהסמינר לא יהיה לא כלום.

כי אין לה שום דבר בעולם לבד מהקב"ה.

הרבי ענה לה: הלא יש לך את הקב"ה מה את צריכה יותר.

אבל. זה נכון כלפיו וכלפי כל מי שחש את הקב"ה באמת בכל שלב בחיים.

אבל לא כל אחד באמת יש לו את הקב"ה, על אף שהקב"ה לכל. זו אתגר.

אצלי דווקא היהדות הגיע ממקום של טוב ולא להיפך. ב"ה.

אבל החיים הגשמיים מאוד קשים לי. ודאי שזה מבלבל גם בכל התפיסות.

ולעצם הנושא.

הרי כל אחד מצפה למשוב-פידבק. ככה ראיתי בחיי יהיה מי שיהיה

כל אחד נעצב כשפוגעים בו. ושמח כשמחמיאים לו.

אז אם במקומות הכי רגישים  ו-בסיסיים בחיים. אין משוב . מאיפה הנפש תהיה יציבה.

היא צמאה. היא בודדת. כואב????

אבל כך היא דרכה של עולם.

בתחילה כשהתמודדתי עם זה.

התוודעתי לאסכולה שאומרת. אל תהיה תלוי באף אחד-

עם טיעוניים כמו: למה אתה צריך את ההסכמה של השני? וכדומה.

ובאמת השאלה היא הגיונית. והאמנתי בו.

אבל גיליתי שאין זו כך 'כל אחד חייב משוב' והסיבה איני יודע באותו מידה שאיני יודע להסביר למה בעיטה כואב.

אבל אדם חייב משוב פידבק. את יכולה לעלות על זה.

וכמובן שזה צריך להיות באיזון ובמינון .

אך. אני מסכים שכשאין את זה. צריך להאמין בעצמיך. אבל....

אבל.. מגיל קטן אני למדתי שאני לא שווה כלום, ואני לא יודעת, וטועה כל הזמן.. ובעיקר פושעת... 

אז איך אני יכולה להאמין בעצמי? לסמוך?? שאני יודעת לעשות את מה שטוב ונכון?? ע"פ מה?? 

הלוואי והיו מדע מדויק, מה אלוקים רוצה, ומה נכון... 

מותשת כבר מאשמה.. 

מיואשתתת

כואב . [מוכר. לצערי. ]

אין משהו בעולם שהוא באמת בטוח אבל יש מרחבים [שטחיים] שאדם מרגיש בטוח ובלתי מאוים.

אבל כשהקרקע מרוסקת מתחתי אין ....

אבל זה שאת פושעת. אני חושב שאת גם יודעת שזה איננו נכון. קיבלת את ההרגשה הזאת על מגש של כסף [עם צחוקים ומניפולציות. ככה זה היה אצלי עכ"פ] עם כזה ביטחון ועוצמה כאילו זה אמיתי.

אבל התחושה אוכלת.

צריך לחשוב על עוד דברים בעולם .

אגב. מה שאת מזכירה אלוקים.

הנה לך מאמר בגמרא [תלמוד]. במסכת עבודה זרא דף מא ע"ב. שהיא אור לעיני. והניח דעתי. קצת. [עכ"פ]

תנו רבנן שנו חכמים: שאלו פלוסופין [פילוסופים] את הזקנים ברומי (וכולי) הרי אדם שגזל סאה [היא מידת נפח בימיהם] של חטים [והלך] וזרעה בקרקע דין הוא שלא תצמח. וענו: אלא עולם כמנהגו נוהג והולך ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין.

האדם מניח שאם ההתעללות עלי עובדת סימן שהוא [העושק] צודק. שאם לא למה השם נותן לו שזה יעבד?

התשובה היא. שאינו כן עולם כמנהגו נוהג- יש טבע [מסיבות שקבע אותם הבורא]. והכללים עובדים. ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין.

במילים אחרות לא כל אחד או דבר שמצליח זה אומר שהיא דבר נכון.

חזק.. מה שהבאת מהגמרא.. 

אבל, אם לא בטוח שהם צודקים, אז מי כן?? 

הם נתנו לי הרגשה שהם אלוקים.. הם יודעים מה נכון לעשות.. 

ואם הם טועים? אז אולי הכל טעות?? 

קשה לי להפריד בין האמונה, להרס שהיה.. 

הכל קורס.. 

לא יכולה לחיות בלי אלוקים... 

לצערי יש הרבה רוע בעולם. שלא נידע .

קשה להגדיר אותם כ'הרעים' כל זמן שבוטחים בהם. ויש תקווה.

אני יודע גם אצלי ככה. א"א לעזוב אותם. אתה במלכודת.

וזה הגהנום.. 

כי אי אפשר להתנתק, הנפש לא נותנת.. 

מצד שני התקווה היא התעללות, אשליה רעילה.. 

כבר לא יודעת מה עדיף.. 

נו...באמת....

איי זה איזור נחות לצערי....

מה נעשה....הלאה.

מה יהיה.....

 תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה, מַחֲלָה-לֵב; (משלי יג יב). מחליאה הלב. מביאה חולי ללב,(רש"י)

גם אם המטפלים בצד של הסובל, זה תהליך ארוך רק להאמין לקושי ולסבל.. ואני עוד לא שם.. 

מרגישה מפונקת שבכלל מתלוננת..

מי מדבר על לגיטימציה  לסבל? 

מי אני, שיכולה להגיד שקשה לי, או כואב?? 

תעשי את מה שאת צריכה ותשתקי.. 

ואם יבוא מישהו, שיאמין לך, תאמין לו? 

כמו חבר טוב או מטפל? 

היו לך כאלה? ניסית? 

כי, מנסיון בהתחלה זה נראה מבטיח.. ומשחרר

אבל אז המצוקה עולה והקשר מתנתק.. 

כי הכל כ"כ פגוע, וקשה לתת אמון שוב.. 

אני חושב שאם היה לי אדם שלגמרי איתי.

 לא מפני שהוא צריך לדקלם ככה ע"פ הספר.

 הלב שלו איתי לגמרי הוא מאמין בי בכל מילה ובכל הרגשה הייתי סומך עליו.

נכון שלא מצאתי אדם כזה [מלבד מאחד כמו שכתבתי לך].

בגלל זה הקשר מתפורר כי הוא מדבר על משהו אחד ואני מדבר על שתיים אין שיחה ואין .....אימון ודאי לא למה כן?

אני חושבת שחלק מהרעל זה הבעיה ביצירת קשרים.. 

ואולי בגלל זה לא מצאת, כי המועקה והמצוקה כ"כ גדולה שאנחנו צריכים את הקשר בשביל חמצן.. אחרי שהקשר הראשוני כ"כ פגוע.. 

וזה יוצר את הקושי במציאת קשר.. לדעתי.. 

מהנסיון שלי, ולא יודעת אם זה נכון.. 

אין סיכוי באמת למצוא תומך.. אפילו מהאנשים שכן קרובים אלי, הם צריכים אותי, לא בשביל לתמוך בי.. 

התייאשתי מלחפש תמיכה.. 

יותר מיזה, כשאני במקום הזה אני מרגישה חלשה וזה מפחיד.. נורא.. 

מעדיפה להיות חזקה ותומכת מאשר להזדקק למישהו..

יכול להיות זה מקור הכאב.. 

לא יודעת... 

כ"כ התרגלתי לחיות ככה, בלי אף אחד, שגם אם מישהו מנסה להיות שם אני לא מאמינה לו ודוחה אותו.. 

ודואגת שמערכת היחסים תהיה כזו שאני הנותנת את הנשמה, דואגת ומתמסרת.. 

כיום, אני עייפה, מותשת.. אין לי כוחות יותר לתמוך באנשים.. 

אז התרחקתי מכולם.. פירקתי חברויות.. 

מנסה רק לשרוד. . 

חיה בלי מקום.... 

נכון לגמרי.

אם זה מה שיש . אז זהו ...אין מילים.

אין ענין לרצות אנשים סתם כשהם לא מרחמים/מבינים אותך. 

לא בשביל שאת רבה איתם אלא פשוט לא הוגן לעבוד ולתת מעצמך בלי משוב. 

מסכים עם הרבה כאב.

חז"ל אומרים: כל המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים 

כמיטב זכרוני. ראיתי ביאור לעל בית הבחירה רבי מנחם המאירי [חי לפני כ750-800 שנה] (לא זוכר המקום המדויק איפה זה כתוב ראיתי את זה מזמן).

הוא מסביר(בערך): האכזרים הכוונה מי שלא מרחם עליך. היינו-שבכל ענין שהוא [אפילו שהאדם הזה מבחינתו הוא רחמן] אם אתה פוגש אדם שמתאכזר לנושא שבו אתה מתעסק איתו אסור לרחם עליו. כי זה ישפיע שתאבד אימון באנשים ואז לא תשמע מה שהאוהב שלך אומר.

פעם ראשונה ששומעת את זה.. מעניין.. 

אבל אלו אמונות מילדות.. קשה לשנות אותם.. 

אני כן חושבת שזה נכון לרצות חבר שהוא תומך.. 

העולם בנוי ככה.. רק לא מכירה את זה.. אז קשה לי לייעץ.. 

רק אחד שמבחינתך הוא עוזר ותומך בך. באמת . 

אבל אחד שרוצה ומתוק וכל השמות הלווי. ובעצם הוא לא עוזר לך . אסור לך לרצות אותו.

כמובן גם לא לריב או לצער אותו. 

אבל לא לבנות קשר בצורה כזאת של כאילו.

אך.

במידה ואחד הוא כן בשבילך [לא יודע אם קיימת מציאות כזו] כמובן שיהיה אימון .

למה לא?

במילים אחרות אני לא מאשימה אותך בזה שאת לא מקבלת מתומכים בבעיה תקשורתית או אחרת.

אלא פשוט אין הצעה כזאת?...

ככה זה אצלי.

מובן ועצוב. לחיזוק .

יש את התפילה של בעל ה'אור לשמים' הרב של העיר אפטא אדמו"ר חסידי (מלפני כ200 שנה בערך):

                                                                               רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, יָדַעְתִּי כִּי הִנְנִי בְּיָדְךָ לְבַד כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. 

וְאִם גַּם אֶתְאַמֵּץ בְּעֵצוֹת וְתַחְבּוּלוֹת, וְכָל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל יַעַמְדוּ לִימִינִי לְהוֹשִׁיעֵנִי וְלִתְמֹךְ נַפְשִׁי – 'מִבַּלְעֲדֵי עֻזְּךָ וְעֶזְרָתְךָ אֵין עֶזְרָה וִישׁוּעָה'. 

וְאִם חָלִילָה יַחְפְּצוּ כֻּלָּם לְהָרַע, אָז אַתָּה בְּחֶמְלָתְךָ תָּשִׂים עֵינֶיךָ עָלַי וְתַשְׁקִיף עָלַי לְטוֹבָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ. הִנֵּה חֲבָלִים נָפְלָה לִי בַּנְּעִימִים, וִישׁוּעָתִי בָּאָה, וְעֶזְרָתִי תִגָּלֶה. 

לָכֵן עָזְרֵנִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, לִהְיוֹת עֵינַי פְּתוּחוֹת לִרְאוֹת תָּמִיד אֲמִתּוּת הַדָּבָר הַזֶּה,

הקטע הראשון ידוע כשיר די מפורסם.

נותן מקום לתקווה למרות שאין לנו אף אחד. שנזכה באמת לחוש את זה 'לָכֵן עָזְרֵנִי רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, לִהְיוֹת עֵינַי פְּתוּחוֹת לִרְאוֹת תָּמִיד אֲמִתּוּת הַדָּבָר הַזֶּה',