הי תמר, בוודאי שמדובר בהפרעת אכילה, גם מה שתיארת לפני הניתוח וגם מה שקורה כיום (בכלל לא אמורים לאשר ניתוח כזה כשיש הפרעת אכילה פעילה כי זה באמת יכול רק לסבך את המצב). הסימפטומים שאת מתארת נשמעים חמורים, חשוב מאד שתקבלי עזרה, כי מאד קשה לצאת לבד מהפרעת אכילה. אני ממליצה לך בחום לפנות לאיש מקצוע מהתחום של הפרעות אכילה- פסיכיאטר, דיאטנית או פסיכולוגית, לשם הערכה מסודרת ואז כבר יתנו לך המלצות מדויקות. את יכולה להיכנס לאתר של העמותה למניעה וטיפול בהפרעות אכילה, יש שם רשימה של אנשי מקצוע ומסגרות בתחום, לפי אזור בארץ. אני מקווה שתקבלי את העזרה שמגיעה לך. את כמובן מוזמנת בשמחה להמשיך לשתף ולהתייעץ פה. 

תודה דנה, 

האמת שפניתי לרופאת משפחה השבוע, היא הפנתנ לפסיכאטר, ואני התחלתי להסתפק האם זה כל כך חמור, עד כדי כך?!

זאת אומרת שתכלס זה לא עושה לי טוב ריגשית אבל מעבר לזה זה לא סיכון בריאותי כי אני לחךוטין משאירה אוכל בגוף זה לא שהוא מתרוקן לגמרי.

באיזשהו מקום מבחינתי פסיכאטר זה לבעיות קשות שאולי מסכנות חיים, ולא מעוניינת על שטות כזאת לשים על עצמי תווית של "חולת נפש"(למרות שאני ממש לא מזלזת בזה משום כיוון אבל לגמרי נרתעת).

בנתיים אני לא חושבת לקבוע תור...

בהחלט בהחלט לקבוע תור. קודם כל, הפרעת אכילה זו לא מחלת נפש, זו הפרעה, ויש פסיכיאטרים שעוסקים ספציפית בתחום של הפרעות אכילה, בלי קשר לחומרת הסימפטומים או לסכנת חיים. בנוסף, הקאות יזומות הן סימפטום מסוכן, בלי קשר לכמות האוכל שיוצא או נשאר. זה ממכר, זה פוגע בכל החלק של העיכול ויכול ליצור נזקים ארוכי טווח, ההקאות פוגעות באיזון המלחים בגוף, כולל בשריר הלב, כך שזה מעלה סיכון לדום לב ועוד. וגם אם לא היו נזקים בריאותיים (וכן יש), להפרעות אכילה יש נזקים רגשיים משמעותיים ונזקים תפקודיים, כל אלו הן סיבה לחלוטין מספקת לפנות לעזרה, גם בפן הפסיכיאטרי וגם עזרה נוספת (רגשית, תזונתית...). כמובן שאני לא יכולה לתת לך הערכה רצינית בפורמט הזה, אבל הדברים שאת מתארת בהחלט נשמעים חמורים. אני מציעה לך ללכת לפגישת הערכה, גם אם תחליטי בסופו של דבר שלא לקבל את ההמלצות, חשוב שתשמעי חוות דעת. 

תודה דנה

אחרי שכל כך התלבטתי מה לעשות, או יותר נכון בחרתי להמשיך לחיות עם הבעיה ולנסות להתעלם מימה שזה עושה לי, קלטתי שאני במצב פחות טוב ויותר אובססיבית למשקל ויותר בהתקפות של אוכל, אז החלטתי לקבוע תור, למרות שזה קשה לי בטירוף הגעתי למסקנה שהתמודדות לבד גם קשה, אז החלטתי שעדיף קושי שמלווה בטיפול מאשר קושי ללא תכלית וקץ,  אבלל עד שאזרתי אומץ אין תורים פנויים ל4 חודשים הקרובים בעיר שאני גרה... 

נשמע לי הזוי , שזה המתנה רק בשביל אבחנה ראשונית, ובכלל אני תוהה לעצמי עם תישאר לי מוטיבציה לטפל בעצמי בעןד 4 חודשים.. 

מתסכל

כל הכבוד על ההחלטה לטפל בעצמך ועל הנכונות, זה כבר צעד סופר חשוב ומשמעותי, ולא מובן מאליו. אכן מאד מאד מתסכל לגבי התורים, מצער שזה המצב במערכת הבריאות. הייתי מנסה לבדוק באזורים אחרים, גם רחוקים יותר, מאחר והמעקב הפסיכיאטרי הוא לא בתדירות גבוהה. בנוסף, אפשר לנסות להתחיל בינתיים טיפול דיאטני אצל דיאטנית ו/או פסיכולוגי אצל מישהי מהתחום. אני מזכירה שיש את האתר של העמותה הישראלית למניעה וטיפול בהפרעות אכילה עם שמות של מרכזים ומטפלים בתחום. 

ובכל מקרה, גם ה4 חודשים יעברו, ואומנם זה לא זמן קצר, אבל החלופה היא לבלות את שארית החיים בסבל, כך שאני מקווה שתצליחי לגייס מחדש את הרצון והמוטיבציה.