קמתי עם מחשבות אבדניות. מפחיד אבל די מובן. לא עונים בטלפון. בעלי עוד בבית. לא מעיזה לשתף אותו למרות שברור לי שהתייחסות שלו כלפי הוא הקש האחרון. הלחץ עלי ״להכנס לקופסא״ להתנהג איך שמוקובל במיוחד על ידי משפחתי עושה לי ממש רע. גם לי קשה לקבל את המוגבלויות שלי אבל זה שהם לא מוכנים להתחשב בי ממש דוחף אותי לצוק. מאמינה שזה גם חלק משגורם לאחרים ביננו לפגוע בעצמנו. אינני יודעת מה הוא הפיתרון אבל ברור לי שלשתוק זה מסוכן. אולי רצוי להיות זהירים עם מי אנחנו משתפים את התחושות שלנו אבל נראה לי שלשתוק לגמרי זה הכי מסוכן. מגביר את הסיכון שבאמת נממש את דחפים האלה. מקווה שאהיה בסדר. רק התחיל הבוקר. אוטוט בעלי יצא, אכין לי קפה, אתקלח, אתלבש ואנסה לצאת החוצה. לא בטוחה שבאמת להיות לבד היה יותר סביל אבל להרגיש כה לבד בתוך זוגיות הוא די גיהינום. תודה על ההקשבה. 

קשה ממש התחושה הזו שאת לא יכולה להביע את עצמך כמו שצריךצלא בעולם ולא ליד המשפחה הקרובה. ניסית פעם כיוון יצירתי פיניקס? משהו שאפשר להשתולל בו ולהביע את עצמך בשרך אחרת כמו ציור או פיסול?