מנהלי קהילה



אשמת ניצולים
למה זה קרה להם – ולא לי?
בהם היה את הרצון לחיות – בניגוד למה שקורה אצלי.
וזה מרגיש - כל כך פרדוקסלי,
למה המוות הגיע אליהם – אך לא האובדני המלנכולי?
למה אלוהים לא גורם לכך – שזה יהיה אופטימלי?
ולמה אני מרגיש אשם - כאילו שזה קרה בגללי?
.
הדמעות, הכאב – ואשמת ניצולים,
גורמים לפעמים לרצות – למות במוות אלים.
וכולם באזעקות בורחים – מפחד הטילים,
אך הוא מקווה להיות אחד מהחללים – לא מה'חולים'.
.
"אתה רוב הזמן לא מבין את עצמך – איך תבין את אלוהים?
כבני אנוש – אנו צריכים להיות הרבה יותר צנועים.
בעולם הזה 'הוא' נסתר – עושה הכל מאחורי הקלעים,
הוא רוצה שתהיה טוב – ותעזור כמיטב יכולתך במלחמה ברעים."
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
כאשר האשמה מלווה אותו כל הזמן – כמו צל,
על זה שהוא עדיין חי – הוא מרגיש שהוא צריך להתנצל.
ואולי בכלל היה עדיף – לא להינצל?
אורית זאבי יוגב
הי יקר, "אשמת הניצולים", הוא נושא מוכר וידוע וראוי לטיפול שכן אנחנו יודעים שאשמה ובושה מקדמים פסיכופתולוגיות וגם טראומה ולעיתים גם מונעים התקדמות בטיפול (למה לי להבריא אם אני חושב שמגיע לי עונש). הדבר הכי חשוב זה לזכור שלא אנחנו קובעים מי ימות ומי ישרוד ולא אנחנו קובעים מי יעבור מה, כבני אנוש קשה לנו מאוד להרגיש חוסר שליטה ולכן באופן לא מודע אנחנו בוחרים להרגיש אשמה, כי אם אנחנו אשמים סימן שהיה ניתן לעשות משהו ולשנות את רוע הגזירה.... תעלול של המוח.