אני כותב את זה כי אני כרגע לא יודע אם לפנות למישהו ובמקרה מצאתי את זה בגוגל. 

חבר שלי נרצח לפני כמה חודשים. סתם ככה פתאום. פיגוע. 

כנראה שחוויתי את הרצח, ההלוויה, כל רצף האירועים והשגרה שאחכ בצורה כלשהי. 

לא יודע אם מאז, אבל זה בטוח התגבר מאז, יש לי כל מיני דמיונות. 

לפעמים עולים לי זכרונות מכל האירועים האלה. הבכי. השכול על החבר. האווירה. הסביבה הבוכה. 

עולים לי דמיונות על איך תראה ההלוויה שלי. של החברים שלי. המשפחה שלי. אני מדמיין חיים לי אמא שלי, בלי חבר טוב, ואובדן של קרובים בצורה טרגית. 

חלק מהדמיונות זה לדמיין בדיוק מה אני עושה בסיטואציה. אני יודע בדיוק מה אני יעשה ברגע שיגידו לי שהחבר ההוא נרצח. איך אתנהג וכולי. ואין שום סיבה שזה יקרה. הוא חי כמו כולם. 

הבעיה היא שכל פעם שעולים זיכרונות ודמיונות כאלה אני מרגיש שאני נכנס לתוך תחושה של עצב ושכול בדיוק כמו שהיה לי. ממש מרגיש את העצב. את הבכי. תחושה מרה של שכול. נכנס למוד של חוסר מצב רוח. 

כל זה עד שפשוט מישהו בא ומסיט את המחשבות שלי מהנושא ואז כאילו לא קרה כלום. זה מגיע נטו שלכאורה "למוח" שלי יש פנאי עכשיו לחשוב על זה. 

אני מרגיש שהמוח שלי מכור לתחושות האלה. לרגש הזה. פשוט מכור. הוא מחפש לחשוב על זה. על עצב. 

הייתי ככה כמה חודשים אבל בחודש האחרון אני ממש מצליח לדחוק את המחשבות האלה. כל פעם שתוקפת אותי מחשבה, אני ממש מרגיש שהן מנסות לתקוף אותי מכיוונים שונים, אני שם לב לזה, ופשוט נלחם בלחשוב על משהו אחר. להסיט את המחשבה שלא תתמקד בזה אלא בדברים אחרים. ממש מצליח לא לשקוע בזה. ב"ה. 

אני לא יודע מה יש לי. 

אולי זה לגיטימי ובסדר. 

ואני לא יודע אם המוח שלי רק מדחיק את זה או שזה פתרון טוב ואמיתי. 

מישהו?