מנהלי קהילה



שמישהו יבין
אז פעם ראשונה שלי פה:)
אני פה כי אני מרגישה שאף בן אדם בחיים שלי לא מבין אותי בכלל בנושא הזה
לפני שנה התחילה אצלי אנורקסיה ולפני שלושה חודשים התחלתי תהליך החלמתי ממנה, אני רקדנית של בלט קלאסי והצלחתי לעלות במשקל כולם חושבים שהחלמתי לגמרי כולם בטוחים שאני בסדר רק כי אני במשקל תקין, אבל אני לא בסדר, האמת שאני בכלל לא בסדר אבל זה לא משהו שאני חושבת שמישהו מהחיים שלי יכול להבין, מבחינתם אני אוכלת בסדר= הכל עבר הכל בסדר. אני רוצה לצרוח להם שאני לא בסדר לצעוק עליהם כל כך חזק אחרי האנורקסיה באה הבולימיה, הפכתי לבולמית אז אני במשקל תקין אבל אני לא בסדר אני מעדיפה שימשיכו לחשוב שהכל עבר כי אין לי כוח שוב לרחמים אבל זה קשה שאף אחד לא יודע, זה קשה ליהיות לבד עם זה. פשוט רוצה ליהיות רגילה ולהמשיך בחיים כאילו כלום כל כך הרבה זמן ניסיתי להתכחש לזה אבל בתכלס אי אפשר כי בולמיה מנהלת לי את החיים.
Bekky
אני מבינה אותך, עברתי ועוברת התמודדות דומה, (אגב אני גם רקדתי קלאסי) אל תוותרי תטפלי חבל לך על החיים שלך, המשקל לא אומר כלום, מה שחשוב זה את בעצמך.
אל תתני לזה לנהל אותך תעצרי את זה לפני שיהיה מאוחר...
אם את צריכה משהו, אני כאן.
מורן וילנר סקאל
נשמע שאת עוברת תהליך ממש לא פשוט, ואני יכולה לתאר לעצמי כמה באמת כואב להשאר לבד עם התחושות הקשות, הסבל, הכאב, כשמבחוץ לא מזהים ולא רואים ולכאורה "הכל בסדר". טוב שמצאת את הקהילה הזו... האם את נמצאת בטיפול? זה יכול להיות מרחב שבו תוכלי להביא גם את האזורים הפחות יפים, הקשים, הכאובים בלי להצטרך שהכל יהיה "בסדר"...
כינוי
תודה רבה האמת שאני גם שמחה שמצאתי את הקהילה פה וזה באמת עוזר, אני לא בטיפול לצערי אני בת 17.5 ובכל המקומות שביררתי חובה את ידיעת ההורים עד גיל 18 אני העדפתי שלא, והחלטתי לחכות חצי שנה עד שאהיה בת 18 ואז אתחיל טיפול:)
מורן וילנר סקאל
את יודעת, אני יכולה מאוד להבין את הרצון למצוא לך מרחב בלי ידיעת ההורים, ובכל זאת, במיוחד כיוון שאת מתארת כמה עבורך ההורים לא מבינים מה קורה, ואולי מסתמכים על סימנים שטחיים שלא מאפיינים את מה שקורה לך מתחת לפני השטח, אולי דווקא משום כך כן יהיה ערך להתחיל טיפול עכשיו, במצב בו ההורים כן ידעו, שלא הכל כפי שמצטייר כלפי חוץ, ואולי אפילו גם הם ייתרמו מכך ויוכלו להתמקם אחרת. אני מבינה שיש שיקולים לכאן ולכאן אבל כדאי לחשוב גם על כך לדעתי
מירי לביא
וואוו אני גם במצב כמעט כמו שלך כי אצלי המשפחה יודעת מזה, והם פשוט התרגלו לזה כי ניסו לעזור לי וזה נפל על אזניים אטומות אז ככה הבנתי שבאמת רק אני יכולה לעזור לעצמי ושאני צריכה קודם לרצות ממש חזק לצאת מזה ואחרי הרצון כבר הכל קל יותר. בהצלחה