האמת שהסליחה הראשונה היא לכל מי שקורא את זה. הייתי רוצה לכתוב פה פסוטים של שימחה ותקווה שיעשה לאנשים טוב. אבל אני מצטערת שלא תמיד הצלחתי.

וסליחה לאמא שלי כי כואב לי לראות אותה ככה. כואב לי לראות אנשים סובלים. אבל אני לא רוצה להכאיב לה עוד עם הכאב שלי. ולפעמים זה בלטי נמנע.

השיר נשמע מעניין, אולי אשמע אותו גם.

תודה על התגובה

תהיי עצמך.

ואם עכשיו להיות עצמך זה כואב... אז תהיי כואבת. 

מותר לתת לאחרים קצת אחראיות, את "הפצצה". הם יגיבו למידע הכי טוב שהם יכולים באותו הזמן.

את לא מטרד, ואת לא "סתם אחת"... את אחת... כמו שאני אחד. לרוב האנשים בעולם אכפת מאנשים אחרים- שלי אין עניין בהם.

כמו שיום אחד מישהו ימצא בי עניין, שהמון אחרים לא מצאו...

יש הרבה לחץ תחרותי בחוץ... חברים, עבודה, לימודים, הכי טוב, הכי שמח, הכי מהר... 

להמון אנשים קשה להכיל עוד בנוסף לכל הלחץ, המון אנשים לא פיתחו את הדיבור העצמי להתמודד עם התכנים האלה.

אולי כי הם אף פעם לא באמת הזדקקו להשקיע כל כך הרבה משאבים בלפתח את הדיבור העצמי שלהם לכיוונים כמו שלנו...

מאז שקראתי את הפוסט שלך עברו שעתיים, ואני עדיין חושב עליו... בגללך, בשבילך. ואני אפילו לא מכיר אותך.

את לא סתם אחת. ולכמה זמן שחשבתי על הפוסט- היית בראש בדיוק כמו אמא שלי, אחותי הקטנה או הילדות שאולי יום אחד יהיו לי.

פשוט כי את בת אדם, שכואב לה.