בסוף שבוע האחרון השתתפתי בטקס איוואסקה, שותים שם משקה שמופק מצמח שגדל בדרום אמריקה ועוזר להתבוננות פנימית. או במילים אחרות לוקחים סם טיבעי.

הנסיעה לטקס היתה לא פשוטה, בתור מישהו שכבר שנים מסתגר בבית לעלות עעשיו על ההגה ולנסוע שעתיים וחצי הרגיש לי כמו לנסוע לחו"ל. וכמה מכוניות יש על הכביש, וכולם ממהרים, "לכו אתם להסתגר בבית ותניחו לי לנסוע בשקט".

לפני הטקס גם לא היה קל, כל המשתתפים מדברים אחד עם השני ומספרים סיפורים ואני יושב לבד עם עצמי ומרגיש לא שייך וגם אם מישהו בא לדבר איתי אני לא יודע מה להגיד, יש את גיא שמנסה לתקשר עם העולם ובמקביל יש את גיא שסובל מבפנים. השאמנית באה ונתנה לי חיבוק גדול, ישבה איתי כמה דקות ושיפרה לי את ההרגשה, היא גם סבלה מדיכאון שנים ארוכות.

במהלך הטקס השאמן שר כל הלילה ורוב הזמן יש איתו עוד אנשים ששרים ומנגנים. לאט לאט אנשים מתחילים ליפול, חלקם מקיאים, חלקם בוכים, חלקם שמחים. ואלו שסבלו יכולים פתאום לקום כשהגוף שלהם קורן מרוב אושר ומתחילים לרקוד כשהעיניים שלהם נוצצות משימחה, אהבה והוקרת תודה.

אני סבלתי כל הלילה, הרגשתי מאובן, כואב, מפוחד, מלא בושה ובעיקר בודד.

אסור במהלך הטקס מגע בין גברים ונשים ובכל זאת השאמנית באה כמה פעמים ונתנה לי חיבוק ענק מלא אהבה שמחלחלת הכי עמוק שאפשר וכמעט גרמה לי לבכות, אבל הרגשתי כל כך תקוע, מאובן ומיואש שאפילו לבכות לא הצלחתי. ניסיתי להתבונן בכאב ולמצוא פיתרון אבל הסבל היה אינסופי ולא ראיתי שום נקודת אור.

למחרת עשינו ארוחת בוהוריים, וכרגיל כולם מדברים אחד עם השני ואני מרגיש לא שייך ומשפיל מבט. הייתה שם מישהי מדהימה שאהבתי להסתכל עליה, אזרתי אומץ, ניגשתי אליה ואמרתי לה בכנות שאני ממש אוהב אותה, היא חיבקה אותי הרבה זמן ואמרה שזה הדדי והיא ראתה כמה אני יפה מבפנים.

לפני שנסעתי השאמנית אמרה לי שהיא רוצה שאני ימשיך לבוא, ולא לדאוג בקשר לכסף, שהיא עושה את זה בשביל לעזור ולא בשביל הכסף.

אני לא מרגיש שהתקדמתי מבחינת יציאה מהדיכאון אבל סיכוי גבוה שאבוא עוד פעם אחת לפחות.

בנוסף אני מתמיד עם הטיולים בטבע וגם הכרתי פה באתר מישהי שכיף לי לדבר איתה.

אני מאמין שמחשבות על התאבדות עוד יחזרו אבל בנתיים אני עדיין כאן וכמו שהקלישאה אומרת "כל עוד הנר דולק אפשר לשנות"

שנה טובה לכולם