הי..

מבינה את הכאב, את התסכול. באמת.

 בכל  מה שכתבת, אני מזהה את דרך המחשבה, של אביך, אצל הרבה בדור שלנו, דור ההורים נקרא לו? 

הייתי רוצה שתראי רק את המקום שממנו זה מגיע,

מהדאגה לך, מהאהבה לך, מהחינוך שאנחנו קבלנו, במיוחד הגברים, כשאבא שלך היה ילד, לבכות היה אסור, לשתף? מי שיתף? בטח לא את ההורים ולרוב גם לא חברים, פסיכולוג היה מלת גנאי, כתם בלתי הפיך, להראות חולשה היה טעות אסטרטגית, ואני יכולה להמשיך....

גם בדיחות הדעת שבתגובות שלו מנסיוני שלי מגיעות מחרדה, מאהבה, מחוסר בכלים להתמודד.

לנו היה רק כלי אחד בארגז הכלים: הדחקה.

יכולה לתאר לעצמי כמה קשה לאביך שאין לו אלא הדרך האחת להציע לעזור לך במצוקה שהוא כנראה חש אצלך. 

ושוב, זה מתסכל, חושבת שגם את אביך?

וזה גם מחמם את הלב העובדה שהוא נגש לדבר איתך  . 

אני חושב שהבעיות הנפשיות נגרמות מהשפע - ולא מהמחסור

כשיש מחסור - אז הדאגות הן דאגות קיומיות, מה נאכל מחר - ואין פנאי למחשבות של: 

היא אמרה לי ...   הוא העליב אותי ... אני לא רוצה לחיות ... 

וכל יתר הפחדים ... מחשבות .... החרדות ...ועוד ...

שמקורן הוא השפע ...

אז כשאבא שלך היה צעיר - לא היו את הבעיות שנחשפים אליהם היום ...

ובשתקופה של שפע ...  התשובה: אין מה לעשות, זה מה יש!

אינה עובדת

כשמסתכלים מהזוית הזו - הרבה יותר קל להתמודד

את יודעת מה אני חושבת? קודם כל אל תרגישי לבד, חיבוק. תזכרי שאבא שלך לא נגדך. אני חושבת שמרוב ההסתרות הוא לא באמת מבין מה עובר עלייך, וגם אם כן, אז לפעמים קל יותר לעצום עיניים ולהגיד "יהיה בסדר", "אם תדחיקי זה יעבור" וכו'.. זה לא בא ממקום רע, אלא ממקום של חוסר הבנה. תחשבי שבתקופה שאביך היה ילד, פחות היה נפוץ ללכת לטיפולים ואולי לכן חושב שאת מסוגלת להתמודד עם הכל לבד. אז נכון, זה לא עובד ככה והוא פשוט דיבר מתוך חוסר מודעות לדעתי. אז אמר את דעתו, וזכותך לא להסכים איתו.

פרפרונית מתוקה 💮

מצטערת שזה מה שאת עוברת עם אבא שלך.

קראתי את התגובות כאן ואמרו לך דברים חשובים ונכונים. יחד עם זאת, קשה המצב שאבא שלך אומר לך להדחיק ובעצם חושב שהטיפול מיותר וגם את לא מרגישה בנוח לספר לו שיש עוד דברים עם המטפלת מלבד ocd כי את חוששת מהתגובה שלו.

סיטואציה מורכבת.  מבינה את התחושה הלא נעימה ושאת לא רואה פתרון באופק 💮

פרפרונית, . כדי לעזור לעצמך, תצטרכי ראשית להבין את נקודת המוצא של אבא שלך. ברגע שתביני מאיזה מקום הוא אמר את דבריו תהיי פנויה רגשית להמשיך לעזור לעצמך. אחרת, בנוסף לבעיות שאת מתמודדת איתם לבד ובגבורה ,תיתווסף לך בעיה נוספת והיא להבין כיצד אבא שלך אמר מה שאמר(ואת לא צריכה בעיות נוספות.)

אז ראשית לגבי אבא: באופן פרדקוסלי אבא שלך גילה לך את הטקטיקה שבה הוא פותר בעיות שזה על ידי הדחקה. זאת אומרת- כדי להתמודד עם בעיה נוספת של אבא -הבת שלו (את) ,הוא משתמש באותה טקטיקה שבה הוא פותר לעצמו בעיות מאז ומתמיד והיא: הדחקה . 

במילים אחרות, לאבא שלך יש קושי אמיתי להתמודד עם הקשיים שלך ולכן הוא מגיב בצורה שנראית  לך שטחית, אבל זוהי בדיוק הגישה שלו להתמודד עם בעיות- על ידי הדחקה. ודרך אגב אני מבין אותו. זה קושי עצום עבור אבא להתמודד עם מצוקות של ילדיו ולא לכל אבא יש את הכישורים והיכולות להתמודד מולן בצורה מקצועית . ברגע שמבינים את הנקודה הזו אולי ניתן לחוש קצת הקלה,  כי כעת את חוזרת למלא את המצברים הנפשיים שלך להתמודד מול האתגרים האמיתיים שלך .מבלי להוסיף על עצמך בעיה נוספת. ברגע שהבנת שאבא אמר מה שאמר זה בגלל הגישה הפרטית שלו לאיך להתמודד עם בעיות, וזה לגמרי שלו, אבל לא שלך, תוכלי להבין אותו אפילו לחייך מול המצב הלא נעים ולהמשיך בחייך עם הקלה שלפחות את הנקודה של ההתמודדות עם היחס של הורים קצת פתרת לעצמך. 

מבינה אותך, ההורים שלי גם מזלזלים וציניים כלפי הדברים האלה וזה קשה כי ההורים הם האנשים שאת הכי רוצה שיבינו ויידעו לעזור ולתמוך. זה טוב שאת מבינה שהכוונות טובות סך הכל וזה גם טוב שאת יודעת מה עוזר לך, פשוט תמשיכי ותשתדלי כמה שיותר להנות מהדרך, לראות את הדברים הטובים. את כבר עושה הכל כמו שצריך ואת לא לבד. מאמינה בך  ❤

יש לך שליטה על מה שהוא אומר? אם לא, אז יכול להיות שאחת המשימות שלך כאן זה כל כך לתחזק את העצמי שלך ,כך שהוא לא יהיה מושפע מדבריו. ברור לי שזה נשמע קשה מאד לביצוע אבל הרבה פעמים הקושי בלחוות אנשים שלא מבינים את עצמנו, מגיע אך ורק כדי לחזק ברמה אדירה את העצמי שלנו כך, שלא משנה מה הסביבה תגיד לנו ,אנחנו מצליחים לחזק את עצמנו. את יודעת, זה כמו בחדר כושר, המשקולת לכאורה מתגדת לנו , קשה לנו איתה, אבל מטרתה אחת: לחזק את השרירים שלנו..

מסכים איתך לגמרי, ראויה לכל תמיכה אפשרית. אם התמיכה לא מגיעה מהמשפחה אז מצאי אותה במקומות הנכונים. זו זכותך המלאה. ותמיד תדעי שהחיים מזמנים קשיים יוצאי דופן לאנשים עם כוחות נפש יוצאי דופן. גם אם יקח שנים לגלות אותם, הם עמוק בתוכך. 

אני לא חושב שזה רק מכוונות טובות, נראה לי שלפני שההורים שלך הם ההורים שלך, הם בני אדם בפני עצמם, ופשוט לא איכפת להם מספיק ממך.

שלוש בלילה, אבא רואה את הבת שלו ערה ומחליט לשאול לשלומה.

 איך הטיפול עובר עלייך, איך את מרגישה מול המטפלת, אם את מרגישה שזה עובד... 

הוא יודע רק על עניין האוסידי ולא על הבעיות הנוספות והוא מחליט להיפתח ולספר לך על הקשיים שהוא עצמו עבר ועל הדרכים שהוא ניסה והצליח לטפל בהם. הוא מספר לך על המחשבות הקשות שעברו לו בראש ואיך הן הפריעו לו באורח חיים. 

הוא סיפר שהשיטה שעבדה לו הייתה "להדחיק"  ולהתעלם מההפרעות השונות עד שלבסוף הן הפסיקו להשפיע ולהפריע. 

הוא חושב שהשיטה של המטפלת לא עובדת אבל בעצם.. הוא בכלל יודע מה השיטה של המטפלת? הרי הוא אפילו לא יודע על הקשיים הנוספים שבטח לא עוזרים בטיפול באוסידי ורק מקשים עלייך.. לכן,  הוא סך הכול עובד עם מה שמולו ומנסה לעשות מעבר ל-לראות את הבת שלו טרודה באמצע הלילה, להסתובב במקום, להתעלם ולא לגשת. 

בעניין הבדיחה,  שוב.. הם לא יודעים.  ההרגשה שלא מבינים זה כי הנושא כמעט בלתי אפשרי להבנה לאנשים מבחוץ ובטח בלתי אפשרי אם הם לא מודעים למצב...  מצידם הם סיפקו ומספקים לך חיים טובים כי זה מה שהם יודעים.  וד'א,  זה שיש קשיים לא אומר שהם לא סיפקו חיים טובים.  ההורים שלי סיפקו לי חיים שאין לי מילה אחרת לתאר מעבר ל"מושלמים"  אך לבסוף זה לא רלוונטי לעובדה שהחיים הנפשיים שלי רחוקים ממושלמים.

לא טוען שאת טועה או שהוא טועה אלא פשוט מנסה להראות נקודת מבט שונה, לפי המידע שסופק.

לא יצא לי לעשות שיחות כאלה עם אבא שלי אבל עם אמא שלי עשיתי המון כאלה שנמשכו שעות. אני מכיר את ההרגשה שלא מבינים אותי ומכיר את שיטות הקסם המתסכלות "סך הכול תעשה כך וכך ואתה תרגיש יותר טוב!"..לבסוף אני רק יכול להיות אסיר תודה על החיים שסיפקו לי ובתמורה, המינימום שאני יכול לעשות זה לא לשפוט אותם שהם לא מבינים אותי. תאכלס..  אין הם יבינו אותי כשאני בעצמי לא מבין אותי?  הרי אם היינו באמת מבינים את המצב שאנחנו נמצאים בו, לדעתי המצב היה הרבה יותר טוב.