מבין אותך ואת הכאב שלך אבל תנסי להסתכל על הצד החיובי אני יודע שזה קשה אבל עצם זה שפנית לפה זה מראה שאת רוצה לצאת מהכאב הזה וכולנו פה לנסות לעזור לך .כמו שאומרים הזמן עושה את שלו ואם את רואה שטיפול תרופתי עוזר לך תמשיכי איתו אני יודע ומבין שיש כאלה שמחפשים רק לנצל אבל תנסי למצוא את אלה שלא יש גם קבוצות תמיכה

הייתי שואל אותך אם את בסדר אבל אני יודע שאת לא, בגלל שאני יודע עד כמה זה לא קל להתמודד עם מה שאת מתמודדת, ואני מניח לעצמי שעם הזמן המצב שאת נמצאת בו רק מחמיר, אבל תנסי לפקוח את העיניים ולראות את הטוב שכן יש בעולם, תנסי לעשות דברים שאת אוהבת למרות המצב שאת נמצאת בו, בהתחלה זה לא קל אבל ההרגשה משתפרת עם הזמן, מה שבטוח אל תביאי את עצמך להיות תלותית בבני אדם אחרים בגלל שלרוב בני האדם יש אינטרס, ויש את אלה שיש להם אינטרס חבוי שזה עוד יותר מסוכן. תנסי לעשות לעצמך טוב בעזרת עצמך ובכוחות עצמך ולא בעזרת אחרים.

אני באבל טרי לא יודעת מה אני עושה פה בעולם איך להתמודד עם זה כבר בלתי נסבל,אני ממש לא תלותית ,אבל אני לבד מידי ,בתקופה הכי קשה,אי אפשר כל הזמן לבד לבד לבד לבד ,אני רק לבד

את יודעת משהו קיטי יקרה?
יש משהו בלבד שלך, שמכריח אותך להישאר בו.
ולמה אני אומרת את זה? כי כולנו כאלה, או רובנו כאלה.גם אני כזו. ואני מרגישה שגם בך יש את זה.
ואני רואה כמה את סובלת, ושומעת, מכל התגובות פה....
מרוב שאנחנו לבד.. גם כשאנחנו פונים להיעזר, אנחנו מרגישים שאף אחד לא יוכל לעזור,
ויש לנו רק אותנו.. ואז זה כאילו שפנינו סתם, ואפילו שניסינו לא להיות לבד וניסינו לחפש איזה ביחד שיטיב איתנו- לא קיבלנו ממנו כלום.
סליחה אם אלו מילים קשות לומר, בתוך החוויה הזו שלך שאת באמת מרגישה לבד ולא רוצה להיות לבד.
מגיע לך חיבוק, ואת תהיי הראשונה לאפשר לעצמך לקבל אותו!!
מתפללת איתך ברגע הזה, שהשער ייפתח, כי דיי כמה אפשר לסבול !!!! הלוואי שמשהו יזוז.. וגם- שהידיים שלך יהיו פתוחות לקבל את זה ולקבל את החיבוק שהנפש שלך כל כך מחפשת.

ומכל הלב אני אגיד, שטיפול וקשר טיפולי מטיב, אולי יוכלו להתיר קצת קצת את הלבד שלך, עד שתלמדי את עצמך ותלמדי את העולם, ותעבדי את האבל ולא תהיי שם לבד, ותהיי מלאת רצון ויכולת ליצור עוד "ביחדים" טובים בחיים שלך. 
איך מתמודדים עם לבד? כל פעם עוד טיפה ועוד טיפה, עד שאנחנו טיפה טיפה פחות לבד ממה שהיינו....
אל ביחד משמעותי.
הלבד יישאר, והאבל שלך פה לא כדי שנדחוף אותו או נטאטא אותו מתחת לשטיח..
אבל כן, כדי לגרום לך לחפש את הדרך שלך... לחפש את הדרך שלך להיות, לבנות, מול הסבל הנורא.
לסלול לך שביל.. וזה קשה.
אבל גם אם את לא מאמינה בזה או לא מרגישה את זה, את לא לבד.
אני בטוחה שאמא שלך מסתכלת עלייך משם, ולמעשה, נמצאת גם בתוכך, ומחבקת...
ויש עוד הרבה אנשים טובים שמחכים לך, אם רק תתחילי לפתוח דלתות נכונות, ותהיי מוכנה לקבל את עצמך בדרך הזו
 

אנו מוכנה לקבל ,אין מי שיתן ,הפסקתי לקוות ,זו המציאות ,אין לי חשק לחיות ,בנאדם גם צריך מישהו שידבר איתו שקשה לו ויתן לו חיבוק ולצאת קצת עם מישהו ,אף אחד לא רוצה להיות ועוד בזמן דיכאון ,אני כל הזמן ככה ,קל להגיד לאחרים שזה טוב וטוב להתמודד עם זה  אף אחד לא רוצה בזה בעצמו וטיפול לי לא עוזר

חג ראשון בלי אמא זה כואב. תני מקום לכאב. הוא חלק מהאבל שלך והוא טבעי ונורמלי. ולצערי בלתי נמנע.

מתישהו הכאב יקטן. אבל גם זה צריך זמן.

ותמיד אמא תהיה איתך. בהרגשה שלך, בלב שלך, במחשבות. 

ומותר לך לעצור, ולהרגיש שאת לא מוצאת את הכיוון והכל חסר טעם וריח. 

אני לא מאמינה בקיצורי דרך. אני מאמינה שצריך להיות בדרך. מרגיש לי שאת חווה את זה בספורט שכתבת שאת עושה. כשמתאמצים בספורט ומעלים דופק אז קשה, אבל בשביל להשתפר - זה מה שנדרש. צריך להיות בדרך המאתגרת הזו... לא משיגים כושר או שריר חזק או גמישות אחרי אימון אחד אלא אחרי עוד ועוד אימונים. זה מה שנקרא "להיות בדרך".

וכך זה גם בקשיים הרגשיים ובקשיים שהחיים מזמנים לנו. הולכים ולפעמים נופלים ושוב קמים, גם אם יש קצת חבלות וממשיכים. כולנו עוברים את זה.

מתישהו בהמשך הדרך חווים גם דברים טובים ורגעי אושר ותקופות טובות והישגים.

קחי אוויר, תחבקי את עצמך, תסכימי להתאבל ולכאוב. 

חיבוק גדול.

הי קיטי, 'הלב יוצא אלייך׳.. יש קבוצת תמיכה למתמודדים בווטסאפ, גדולה ופעילה מאוד, כך שיש שם כל הזמן עם מי לדבר ולקבל תמיכה והרגשה שאת לא לבד… התפרסמה עליה כתבה תחת הכותרת "קבוצת הווטסאפ שמשנה חיים״ (תקלידי בגוגל)… אם תרצי שאקשר אותך, תכתבי לי בפרטי... בברכת אור🌟

כי אין לי ברירה,זה או להתאבד ולפעמים זה מה שבא לי רק אין לי אומץ מספיק ,או להמשיך פה ,כי אני פה,בשביל להמשיך ,צריך למצא איזה כוח נפשי ,אז חוץ מספורט לא מוצאת כוח בכלוםמ,זו גם ההסב ה שרציתי בתחום הזה ,בדקתי איך ,צריכה קורס מתאים אבל קודם להכנס מספיק לכושר,השלב הראשון באמת צריך להיות חדר כושר ,העיניין שצריך גם פרנסה להמשיך ,לפחות זמנית עד שאעשה הסב ה ,לא יודעת בינתיים מה עם התחום הזה ,כי מה שלמדתי ועשיתי באונ' לא מעניין אותי יותר 

ליבי איתך קיטי, את מתארת מאוד בכנות ובפתיחות מה שעובר גם במחשבות שלי.
אגב מעניין אותי מה למדת?!
ועוד משהו, בקשר לקבוצות תמיכה תבררי, זה נראה לי מאוד שווה ותומך ואפשר להכיר שם אנשים חדשים וכו'

קיטי יקרה. אני כל כך מרגישה את האובדן שלך ואת תחושת היתמות ואני יודעת כמה זה קשה וכואב. לאבד הורים זה כואב בכל גיל ולהשאר יתומה בלי הורים שמגינים משרה בדידות גדולה.. אני חשה שהיה לך קשר קרוב מאד להורייך שמתו ואני מאמינה שגם הם מאד אהבו אותך ובוודאי גם להם היה כואב לראותך במצב הזה. באמת במצב של האבל את זקוקה לתמיכה ומאמינה שתמצאי כזאת אם תחפשי. אני איבדתי לאחרונה את שני הורי וגם את אחותי ואני מאמינה שהם איתי שומרים עלי וכשרע לי אני מדברת איתם ומשתפת אותם במה שקורה בחיי ,גם בשמחות. הם תמיד יהיו שם איתי והזכרונות נמצאים בליבי ויקרים לי מאד. אני מאחלת לך שתמצאי כוחות ותמיכה ותגלי שלצד האבל החיים ממשיכים ויש כוח לחיים האלו. למרות שקשה לראות עכשיו את האור הוא עוד יגיע. 

קיטי יקרה

אני שמחה שאת משתפת אותנו בכאב שאת חשה.

אני מרגישה את הבדידות הגעגוע והכאב בכל משפט שאת כותבת.

השנה הראשונה של האבל קשה לא רק בגלל האובדן, את חווה את החלל הריק בכל דבר, בפעם הראשונה, חג ראשון, יום הולדת,...

אין שום סיבה שתעברי את החוויות ללא תמיכה ובבדידות. לא כל עזרה כרורכה בתשלום. בכל קופת חולים ניתן לשוחח עם עובדת סוציאלית אחת לשבוע (לפי הצורך) ללא תשלום, השיחות איתן טיפוליות ומאוד עוזרות. פני אליהם עוד היום.

ישנם גם קבוצות תמיכה, שיכולות לעזור לך. חפשי בגוגל את השם אבי אופיר. אדם נפלא שפותח קבוצות תמיכה בהתנדבות למי שחווה אובדן. שיחות עם בני גילך שחווים אותן חוויות יטיבו איתך.

במבקביל נסי למלא את חייך בעשייה, ספורט,יוגה, מדיטציות, הנדבות שנותנת המון כוח ותתרחקי באנשים שואבי אנרגיה.

זכרי שאחרי הימים שאת מרגישה חלשה, יהיו ימים טובים שתרגישי מחוזקת וחוזר חלילה. עם הזמן תדעי לחיות לצד האובדן.

שלחת לך חיבוק מחזק