אני זוכר שלפני כמה שנים חבר שלי הלך בגלל חוב של מאה אלף (בין היתר..) כל החברים האשימו את עצמם, וגם כעסנו עליו קצת אבל היום אני ממש מבין אותו כי אני חושב על זה בצורה פחות אגואיסטית.. הבן אדם סבל ובסך הכל רצה להפסיק תסבל, מילים כמו "אתה חשוב בעולם" או "לכל דבר יש פיתרון" לא עזרו לו .. שלא ישמע מכאן שאני תומך בהתאבדות אבל לדעתי יש בורות בחברה שלנו כלפי הנושא וחייב לדבר על זה (בלי רומנטיזציה) .. בהצלחה ידידי תהיה חזק 

הי שמואל , כל כך מדהים וחכם איך כתבת עם זה שהנושא של הפוסט כה קשה וכאוב.. כן, זה ממש נכון, כפי שכתבת, ש-"להדחיק/להכחיש רגשות גורם להם להיות יותר עוצמתיים" ושבעצם הדיבור על הרצון להתאבד יש שחרור של הכאב !... להודות בקיומו, לתת לו "לשבת לידך",(כפי שכתבת כה יפה) ולשתף, זה יותר נכון ובריא מלהדחיק/להכחיש !🌟💗🌟

ואו קוראת את הפוסט ועולות לי דמעות בעינים! אני מתמודדת עם חרדה והמחשבה על למה אני עוד לא מתתי? עוברת לי כל כך הרבה בראשש.. אבל שאול היקר קודם כל תודה שלא ויתרת על עצמך ונשארת כדי להוסיף לנו מהאור שלך פה ורוצה לומר לך משהו שלי מאוד עזר בתחילה כשעלהת לי המחשבה על התאבדות פחדתי והדחקתי אותה ואז היא עוד יותר גדלה היום למדתי לדבר איתה להסתכל לה בעינים ולומר לה את צודקת! קשה לי עכשיו ואני רוצה למות אבל זה לא מה שיפתור את הבעיה התאבדות זה פיתרון סופי לבעיה זמנית בסוףיהיה לי טוב וכבר עכשיו גם לפעמים טוב אז למה לאבד את כל זה בגלל תקופה קשה שתעבור בסוף?

וואוו,תודה על השיתוף המרתק! גם אני ממש רוצה להתאבד לפעמים...  כשאני מדברת על הרצון הזה, זה מה שעוזר לי לשחרר אותו,עד לפעם הבאה... עכשיו אני קולטת שאף פעם לא חשבתי על ההשלכות של התאבדות מצד המשפחה. כשאני רוצה להתאבד אני משכנעת את עצמי שמוטב להם בלעדי...כנראה שזה לא אמיתי...תודה על ההארה.

שמואל 14 אתה עדיין איתנו??? אוף, כמה שהחיים קשים... כל יום שאני עדיין כאן מגיע לי כל הכבוד גדול!!! שמואל 14, אתה מקסים ואני מקווה שיהיה לך הרבה הרבה טוב!!!

תודה רבה על כל המילים החמות, זה מעודד. אניני1 אני עדיין כאן, ואין לי כבר את הרצון להתאבד. דיברתי עם חבר, והוא אמר לי שמצבי ממש רע, ויש מטפלת שהוא ממליץ עליה שעזרה. אז התקשרתי וקבעתי פגישה. למזלי היה לה מקום פנוי. כשבאתי אליה ופתחתי את כל הנושאים היא די אמרה את מה שKukac73 אמר, שאני לא רוצה להתאבד. בעיקר כי שיטות ההתאבדות שחקרתי דרשו חודשים להוציא אל הפועל. ואז היה בוקר אחד שהיה לי נפילת סוכר, כי אני סוכרתי. ואני זוכר שהתעוררתי בבהלה בלי להבין למה, ואחרי בדיקה הבנתי שהייתה לי נפילת סוכר, ואמרתי, אוקיי, אני יכול לעשות כלום ולמות, ובדו"ח המשטרה זה ייקבע כתאונה, נפילת סוכר, אני אפילו יכול להזריק עוד אינסולין ולסיים את זה מהר. וישבתי וחשבתי, ומה אז, ייקח שבוע עד שבפגישה עם המטפלת, מישהו ישים לב שנעלמתי, ואז יתקשרו למשטרה, ויפרצו את הדלת, והגוף שלי כבר יירקב. ולאחותי ולאמא שלי לא יהיה את האפשרות לראות את הרגע האחרון, או לדעת למה זה קרה, גם אם אכתוב מכתב התאבדות. הם לא יוכלו להיפרד, כמו שאנחנו נפרדנו מאבי... והוא גם לא היה רוצה שזה היה קורה, שהמוות שלו יפרק את המשפחה, עם עוד שכול ועוד מוות. אז אמרתי טוב, מחוסר רצון, אני מחליט לא להתאבד, ולקחתי סוכר, והתאזנתי. בשיחה עם היועצת, אני אקרא לפסיכולוגית ככה, היא אמרה שאם לא הייתי מגיע לפגישה באותו יום, או לא עונה לה, היא הייתה מתקשרת לחבר שנתן לי את המספר שלה, ומבקשת שאבדוק מה קרה איתי, כי משהו מרגיש לא טוב. אז זה משמח, לפחות שבוע לא הייתי לבד עד שהיו מגלים את הגופה. וככה גררתי את עצמי, יום ועוד יום, לא רוצה לחיות, אבל לא בוחר למות בגלל הפגיעה בסובבים אותי. אז עשיתי את המינימום, מקלחת ועבודה והביתה, לא מעבר. ובזמן הטיפול, כל מיני נושאים עלו על הפרק. Kukac73 שאלת למה "בקשר למה שכתבת, אני לא מבינה למה אתה חושב שבעתיד אחותך, בני משפחתך או מקום עבודתך יתנתקו ממך. למה לא תחשוב שהקשר עם אחותך יתחזק, הקשר עם יתר בני משפחתך יעמיק, במקום העבודה תקבל קידום או לחילופין, אולי אתה תתפטר כי תמצא עבודה יותר טובה מכל סוג של הבט." הסיבות הן ככה, לאחותי נולדה בת, שקרוייה על שם אבינו, וכמה ימים לפני הפוסט הזה אחותי אמרה לי, שהיא לא יכולה לתמוך יותר, היא לא רוצה לשמוע על הקשיים שלי, על הרצון להתאבד, היא לא במקום רגשי שהיא יכולה להתמודד עם זה, היא בהריון ועוד מעט אמא, ואין לה את האנרגיות הנפשיות להתמודד עם זה. תמיד הייתי קרוב אליה, אבל הבנתי, שעכשיו המציאות השתנתה בין שארצה בכך או לא. אמא שלי נהפכה לשור זועם מאז מותו של אבי, אין זמן, יום או שעה שהיא לא צועקת, זועמת, כועסת, הדברים הכי קטנים יכולים לגרום לה להתפוצץ. כל דבר, אין לי מושג מה יגרום לה לצעוק, לצרוח או להשתולל מזעם. הבנתי שעם מותו של אבי, אין לי הורים, אמא שלי לא יכולה לתפקד כאמא, היא לא יכולה להקשיב, להכיל, לתמוך או ללטף, רק לזעום ולצעוק. ועם כל האהבה והכלה, שלי, זה לא מספיק, כי זה בור אינסופי. שוב בין שאני רוצה בכך ובין שלא, זו המציאות. אני לבד בעולם. המשפחה שלי נפלאה, אבל עם מותו של אבי, אני לבד. יותר אנחנו לא עושים ארוחות שבת, או חוגגים חגים יחד, כי אבא היה השמחה, האופטימיות, האושר שחיבר כין כולנו. אמא היא זעם ומרירות, היא לא יכולה לחבר, רק לכעוס. העבודה משבוע לשבוע אין לי מושג מה יקרה, אם יפטרו או לאו. ופשוט אני לא במקום ריגשי של אופטימיות ואנרגיות לחפש עוד עבודה. ככל שהזמן רץ והטיפול המשיך, התחלתי להבין עליי ועל משפחתי דברים חדשים. אחותי באמת הולכת להתרחק ממני, זה טבעי לאמא חדשה. ויותר מעניין הוא שלאמא שלי כנראה יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית, היא צריכה שהכל ייעשה בדרך שלה, או שהאגו שלה נפגע, כי היא מאוד חסרת בטחון, ואז היא תשתולל מזעם, תצרח ותצעק, ותעשה כל דבר כדי שהכל ייעשה לפי דרכה. לקח לי זמן לעבד ולהשלים עם זה. הבנתי שהקולות שאני שומע והזיות שאני רואה בזמן שאני נלחץ באים ממנה, הם הצעקות שלה עליי, על כמה שאני לא יוצלח, ואפילו שמזמן עזבתי את הבית, אני לקחתי אותה איתי בראש. כנ"ל האמונות שאני אפס, ואין לי הגיון בריא, ואני לא יכול להתמודד עם העולם, ושהעולם הוא מקום רע, וכולם זוממים ברעתך, ואף אחד לא יכול להצליח. ואני לומד להפריד בין הקולות שלי שאני מסוגל לפתור בעיות, ללמוד, ולהתמודד, אל מול הקול של אמא שלי שאני לא יכול. לא דיברתי עם אמי על זה, כי היא לא מסוגלת להודות שהיא אי-פעם טועה, היא תמיד צודקת. אז הבנתי שהרצון להתאבד היה הרצון לא להתמודד, לא לבנות עתיד, בלי ציפייה לכלום. והיום.... היום... אני לא יודע מה לחשוב. אני יודע שאני יכול לפתור בעיות שיש לי. אני יודע שאני רוצה זוגיות, ללמוד עוד תוכנות הנדסה להשתפר בעבודה, ללמוד ציור ואנימציה, ומה מחכה לי מעבר, אני לא יודע, תודה על כל המילים החמות. אם תרצו אעדכן אתכם במה קורה ומה השתנה אצליי.