אורית זאבי יוגב זהו אני הגעתי לשיא באי שפיות לא מבינה למה להמשיך לחיות אולי באמת כדאי לי לשתות צאניד ולמות גם ככה אני תבוסנית פוסט ארוך מקווה שתקראי את הכל עד הסוף
אז ככה אני כבר שנה שלמה סובלת מדיכאון, o.c.d וחרדות בתאכלס מגיל 16 אבל עכשיו מגיל 25 עד 26 זה תקף בצורה חזקה שחיי היום יום שלי הפכו לגיהנום חשבתי שאת יום הולדת 26 אחגוג לא חגגתי כי מי מסוגל בכלל בגיל 25 חגיגת היום הולדת שלי הייתה ביקור אצל הפסיכאטרית לא אשכח את זה
שנה שלמה שבה אני הולכת לפסיכולוגית קלינית פעמיים בשבוע ל 50 דקות ובהם היא ניסתה לעבוד איתי בשיטת cbt וdbt וללא הצלחה למשל אני לא יוצאת מהבית אז פעם היא נתנה לי משימה לרדת 5 דקות לבחוץ לא הצלחתי ואז הרגשתי כישלון ומאז הפסקנו לנסות כי זה רק תיסכל אותי למשל לבוא עם גינס אלייה לפגישה במקום המכנס טרנינג השחור שאני לובשת אלייה גם לא הצליח
בתאכלס היו ימים שפשוט לא הצלחתי להתחייב להגיע למפגש עמה גם אם הוא היה ב 12 בצהריים עד אחד זה קורה לי גם בימי שני שיש לי טיפול בסו גוק ויום לפני או באותו יום רוצה לבטל אותו , ההיתי אצלו 5 מפגשים ולא כל כך הרגשתי שינןי מה שמאכזב אצלי זה גם כשלבשתי את המכנס השחור טרינג היחידי שאני לובשת בגלל ה o.c.d לא הצלחתי להתחייב לקום ולהגיע אליו לקלינקה
לגבי הפסיכולוגית בין מפגש למפגש ההיתי נתקפת במצוקה ומתקשרת אלייה
עכשיו אני מרגישה רע ולא מוכנה לפגישת הפרידה איתה ביום שלישי
כי בתאכלס היא שאלה אותי אם אני יהיה מוכנה להתחייב לשתי פגישות בשבוע יום שלישי ב 12 ושישי ב 9 ולא להתקשר בין המפגשים אז אמרתי לה שלא ואז היא אמרה שנפרד כי מבחינה מקצועית היא לא הפתרון והיא לא מצליחה לעזור לי יותר ובעיקר דיברה על הפן הכלכלי שחבל שהיא סתם תקח ממני כסף 300 שקל ל 50 דקות יותר נכון מההורים שלי כי אני לא משלמת
אני אוסיף ויאמר שכבר 4 חודשים לא הצלחתי להיכנס לבד לפגישות עם הפסיכולוגית תמיד ההיתי צריכה שאמא שלי תיכנס איתי או אחותי כדי להרגיש בטוחה ושגם הם יתארו או ישמעו את המפגש כדי לעזור לי בבית
עכשיו אצל המטפל הגבר בכלל איו סיכוי שאני אשאר לבד עמו אז הוא כבר יודע שאחותי ואמא שלי יושבות איתי משלוש סיבות: אחת אני מחיפה והוא יושב בקריית מוצקין , שנית אני לא נוסעת באוטובסים אז אחותי מקפיצה אותי כי יש לה רשיון ושלישית והכי חשובה כי אני מפחדת שאני יושבת מול גברים שלא יטרידו אותי מינית, יאנסו אותי או יגעו לי באיבר מין אני גם לפעמים שואלת את אמא שלי ואחותי אחרי הפגישה אם הוא נגע לי באיבר מין כן כן חברים ה o.c.d המחורבן או שאני כבר סובלת ממשהו נוסף שאני לא יודעת מהו
במבט לאחור אני לא מבינה איך הזמן טס ככה מהר ומרגישה מרומה ממש ובייאוש במהלך אוגוסט עד דצמבר ההיתי בטיפול פסכיאטרי כל חודש בחודשו פלוס מעקב פסיכולוגי פעמיים בשבוע של 300 שקל ופסיכאטרית פרטית שלקחה מההורים שלי 1200 בחודש הראשון ואחר כך 900 הלכתי אליה ונשארתי אצלה כי היא מכירה את כל ההסטוריה הרפואית שלי החל מגיל 16 ועד היום גיל 26 מה נתנה לי מבחינת טיפול תרופתי ואיך הכל התחיל במפגש האחרון היא טענה שהיא נותנת לי כדורים חזקים שאמורים להשקיט את החרדה והדיכאון וגם את ה o.c.d בהמשך אני לוקחת סרוקסט 3 כדורים של 20 מג וסרקואל 300 מג כדור אחד
לפי טענתה במפגש האחרון בחודש דצמבר אין לה למה לראות אותי יותר בטענה שכנראה יש לי דיכאון עמיד לתרופות , אני במהלך השנה הזאת כל פעם ההיתי בתקווה שהכדורים יעזרו כמו שבעבר הם עזרו
הייתי ממושמעת מחכה כל שלושה חודשים שמשהו יפעל ולא לא קורה כלום
המפגש האחרון היא פשוט כעסה עליי ממש צעקה עליי בטענה שאני עקשנית שלא הולכת למסגרת הציבורית ואין לה תרופות אחרות להציע לי שלא ניסנו
ושכנראה הפתרון הוא קטמין שזה כיום רק במסגרת ציבורית בבית חולים בני ציון בחיפה עם הפנייה שלה או של רופאת משפחה שלא יודעת על המצב שלי ולא רשום לי בתיק הרפואי שאני סובלת מהפרעות נפש , גם את הכדורים אנו קונים מבית מרקחת פרטי עם מרשם פרטי של הרופאה
בקיצור מפגש אחרון היה מפגש שהיא יצאה מגדרה וגם אני היא הציעה שאלך לאשפוז יום ברמבם , שאבקש ביטוח לאומי גם לא ההיתי מוכנה כי גם שם זה ציבורי וזה תהליך שלא קורה ביום אחד ורוצים את התז שלך ואחרי זה את מציגה את עצמך בפניי ועדה רפואית כמובן שקראתי רק חלקית על התהליך ואני שונאת את העובדה שאני סובלת מהפרעה נפשית ולא רוצה להיחשף עם זה פשוט מרגישה שזה אות קלון מקווה לא לפגוע פה באנשים אבל זו האמת ממני
היא טענה שאני עקשנית וחוסמת כל דרך לעזרה כזאת אני חוששת מסטיגמה ולא רוצה להיות רשומה במגזר הציבורי אפילו שכל מפגש הפסיכולוגית שלי מנסה לשכנע אותי שמספיק לחשוש ושלהכל יש סודיות רפואית
עכשיו המשאף קטמין הזה הוא למשך לדעתי 3 חודשים שבהם צריך להגיע פעמיים בשבוע ולהישאר שעתיים להשגחה לאחר מכן ואני גם לא רוצה כי זה פסיכאטר ציבורי ומקום ציבורי וגם אני אומרת שאני לא מצליחה להתחייב לפגוש פסיכולוגית פעמיים בשבוע ןלצאת מהמיטה ובחודשים האחרונים היו פעמים שביטלתי אותה 24 שעות לפני הפגישה ופה בטיפול בקטמין אין אפשרות לזה
גם אם זה יפעל זה יפעל רק על הדיכאון ולא על החרדות וה o.c.d ולדעת הפסיכולוגית שלי ה o.c.d לא מטופל בכלל תרופתית.
נכון לשבועיים האחרונים אני קמה בצהריים וכשאני קמה מתחיל לי לחץ בראש , בעיקר במצח הקדמי ובשני צדי הראש, שרפה בשני הידיים וחרדות ברגליים גם כאבים בחזה וואו זה מזה הרגשה בלתי נסבלת בעליל לחיות ככה זה גם מקשה עליי לעשות את טקסי הלבוש שרגילה ההיתי לעשות, בנוסף פתאום מפריעות לי המשקפיים שעליי, האמצע של המשקף וזה שאני רואה את תחתית העדשות בכל צד של המשקף, כני שוכבת במיטה וסופרת אין לי פיפי זה בסדר ר,בכלל מרגישה מין תחושה של הנה אני משוגעת סופית כי כל דבר מפריע לי ואני סופרת או חרדה ממנו
התקשרתי לעוסית של עמותה איכות בשיקום היא אומרת לי תבקשי ביטוח לאומי ואז סל שיקום ואז ראיתי שבסל שיקום זה כולל תכנית עבודה של שיקום המתמודד נפש ואז אמרתי לעצמי אמאלה אני לא מוכנה לזה שיעשו איתי תכנית עבודה , בקיצור כל מה שקשור בשינוי, הצבת מטרות ויעדים זה לא נוגע בי , אני לא מצליחה להגיד לזה כן , לנסות את זה אני הודפת את העזרה הזאת
בגדול אני לא מאמינה שאף פסיכאטר או מטפל יעזרו לי להתמודד עם הפחד שלי מהחיים האלה
לצערי למדתי גם תואר בעבודה סוציאלית עד גיל 25 פרשתי את התואר ל 4 שנים במקום 3 היה לי משבר קשוח באמצע הלימודים שלי ועכשיו אני מרגישה רע עם עצמי עבר כבר 6 חודשים מהרגע שאמרו לנו שאנחנו יכולים לבקש זכאות לתואר ואני אני לא מבקשת מלחיץ אותי שסיימתי ואני הכי לא יודעת לטפל ולא זוכרת כלום ושום דבר מהתואר מבחינת טיפול באנשים
האמת מפחדת גם מהאחריות שבאה עם בקשת הזכאות לתואר שזה גם לוקח חודש וקבלת הרשיון לוקחת חודשיים וחצי עכשיו לא עשיתי לא את זה ולא את זה
הדבר שהכי זכור לי מהתואר וזה למה אני לא מאמינה באנשי טיפול שיכולים לעזור לי זה העניין של לשקף לאדם היות המצב שלו בעיקר לתת את החכה ולא את הדגים, כל העניין של חוסר אונים שהרגשתי בשנת ההכשרה מול אנשים שההיתי מולם שזה סך הכל 5 אנשי טיפול מבינהם הצלחתי להיות בקשר רציף רק עם אחד מהם
פתאום הרגשתי וזה נוראי כן שאני לא באמת יודעת או יכולה לעזור לאדם שבחובות כלכליים, לעזור לאישה שאין לה ביטחון עצמי לפתח ביטחון עצמי המדריכה שלי בשנה האחרונה הייתה הכי לא כתיבת מטרות ויעדים היא הייתה הטיפוס של פסיכודינאמי
בקיצור לא מצאתי אצלה את התשובות והאמת מלבד השהיה מול האדם לא הרגשתי שאני באמת מצליחה לסייע וכן ככה מבלי שמורת השיטות שלי תדע עפו להן 4 הנשים שההיתי אמורה לטפל בהם וגם האחד שנשאר מסכן כי הכריחו אותו מבית משפט להגיע לטיפול באלימות במשפחה פעם בשבוע ולא כי באמת סייעתי לו הרגשתי את זה בפגישות איתו
מה שמכאיב לי זה שגם אלה שסיימו איתי עכשיו וגם אלה שסיימו איתי לפני שנתיים כבר ביקשו ממזמן את הזכאות כן אורית את לא תנחמי אותי שלא שמעת בני 26 שסיימו תואר תתפלאי אצלי שתי שכבות כבר 50 נשים בנות 24-25 סיימו את התואר עובדות בו כבר ואפילו הקימו בית נשואות פלוס ילד
ואני בגיל 26 תקועה עם מצב חרא ושואלת עד מתי זה ימשיך והאם באמת אבריא מתישהו מהמשבר כמו שהפסיכולוגית שלי חרטטה אותי במשך שנה כנראה ניסתה לתת לי תקווה להאחז בחיים, אמא שלי הביאה לי מנטורית ששאלה אותי מ 1-10 עד כמה אני קוצה שינוי עניתי לה שרק 1, אחרי זה היא שאלה אותי מה ההיתי עושה ביום למחרת אם לא היה לי חרדות לא ידעתי לענות על זה , אמרתי לה לא יודעת , שאלה אותי במה ההיתי רוצה לעבוד בעבודה סוציאלית גם לא ידעתי להגיד
עכשיו בית מאזן בכרמיאל ההיתי בראיון אליהם בחודש נובמבר דיברה איתי בכוח בשיחת זום שאני נמנעת מלגעת במחשב ומלעשות זום בכלל אני לא נוגעת
ראיינה אותי פסיכאטרית ואמרתי לה שיש לי בעיה בלישון עם עוד 2 בנות בחדר כי אני מפחדת שיגעו בי אנשים , גם בבית שלי אני עוד איכשהו מצליחה להירדם אבל שואלת אם נגעו לי באיבר מין את אמא שלי כשאני קמה או אם בכלל אני נגעתי לעצמי באיבר מין שלי
כן יחי הטימטום שיעריכו בנות שמאוננות שהן מצליחות לעשות את זה ובכלל מכירות את הפות שלהן מה שאני לא מכירה וכן בתולה בגיל 26 וחצי כבר
בקיצור אמרתי לפסיכאטרית שראיינה אותי שיש לי קושי בלישון עם אחרות, להתקלח ולהתפנות במקום שהוא לא הבית שלי מה לעשות o.c.d חזק גם העניין של השירותים והמקלחת עם אחרים שלא מכירה אומנם 10 אנשים אבל עדיין אני בבית שלי נגעלת לפעמיים להתקלח אחרי האחים שלי ואז מבקשת מאמא שלי יד ימני
המשך בתגובה ראשונה