היי , אני בת 20 משרתת בצהל כבר שנה וארבע חודשים בתור מדאגית.
אני מתמודדת עם הפרעת אכילה (אנורקסיה) בערך מכיתה יא , משרתת בבסיס סגור רחוק מהבית.
לבסיס הזה עברתי לפני 4 חודשים ולפניו הייתי גם בבסיס סגור בגדוד ושם הרגשתי שההפרעת אכילה שלי מתגברת בחזרה . הלכתי אז לקבנית שהפנתה אותי לפסיכיאטר , הפסיכיאטר נתן לי עשרה ימי גימל כדיי להוריד לי את הפרופיל ורצה שאני אעבור ליומיות )ובתפקיד אחר ) , בסוף המגד של הגדוד הקודם נלחם והחליטו להחריג לי את הפרופיל, כלומר - הפרופיל ירד אבל חוץ מזה כלום לא השתנה . אני עדיי מדאגית ובבסיס סגור ובכל.
כמה זמן אחריי זה עברת בסיס וגם פה אני מרגישה שפפשןט אין לי את האמצעים להחלים מההפרעת אכילה. אני לא יכולה חצאת כ שבוע לדיאטנית ולפספס יום וחצי כי אז אני לא מתפקדת בתפקיד שלי וז לא ריאלי, וגם הדרישות כאן נורא כבדות ברמה שהנפש שלי רק מותשת ואין לי זמן לחשוב על עצמי. אני מרגישה שכל עוד אני נשארת בבסיס הזה ובכל בבסיס סגור אני לא מסוגל באמת לטפל בהפרע אכילה שלי. יש לי חלומות אני לא רוצה לגרור את ההפרע אכילה גם לאחרי הצבא . אני פוחדת להשאר איתה עד שאהיה גדולה. כמה אני יכולה לא לחשוב על עצמי ? אני מתלבטת אם לעבור ליומיות ואז לאפשר לעצמי לטפל בעצמי או להשאר ולשתוק. אני מרגישה בכיינית שאני חושבת בכלל לעבור ליומיות. למה אנ לא מסוגלת לשרוד את הצבא כמו כולם? ומה אם לא מגיע לי בכלל ? מה אם אני מגזימה ואין לי מספיק הפרעת אכילה כדיי שאוכל להרשות לעצמי את כל התשומת לב הזו. אולי אני באמת סתם בכיינית? אנ לא יודעת. אני גם כבר לא במצב פיזי ככ מסוכן, כן עדיין אין לי מחזור אבל אני לא במשקל כל כך נמוך כמו שהיתי פעם. אז אני לא מרגישה שמגיע לי. אבל מצד שני נפשית אני יודעת שאנ לא בריאה. אני לא יודעת מה לעשות . אנ גם פוחדת ממה שיחשבו עליי ומה שאני אחשוב על עצמי אם אעבןר ליומיות. בקיצור אני מלאת התלבטויות ולא יודעת מה נכון