היי
זה קצת ארוך..
אני נשואה+2.
בילדות שלי הייתי ילדה מאוד מופנמת שקשה לה לשתף , אני זוכרת שהייתי בערך בת 6 , סבתא שלי נפטרה מסרטן ומה שאני זוכרת ממנה זה שהיא הייתה מקיאה הרבה, הדבר הזה גרם לי לפתח פחד ממחלת הסרטן וגם מלהקיא. למרות שבהמשך החיים יצא לי להקיא בלי פחד אך כנראה זה היה משהו מודחק שהתפרץ אחרי לידות. בגיל ההתגברות אני זוכרת שהייתי חווה כל מיני התקפי חרדה קטנים וזה היה בעיקר קורה לי בכל מיני דייטים או מפגשים חברתיים שהיה בהם אוכל, פתאום הייתח נתקפת פחד שמא אני יקיא, ההתקפים האלה עוברים ולא יחחסתי להם ככ חשיבות(בדיעבד ידעתי שזה התקף חרדה) בהמשך הזמן היה לי חבר לתקופה ארוכה שבכל התקופה הזו הייתה לי מחשבה טורדנית לגבי אם אני אוהבת אותו או לא , בהמשך זה התחלף למחשבה לגבי הזהות מינית שלו ופה זה גרם לי להתקף חרדה ממש קשה שבו אמא שלי לקחת אותו לפסיכולוג ופסיכיאטר שאמר שזה ocd. לקחתי כדורים 4 חודשים ואז הפסקתי על דעת עצמי , כי הרגשתי שזה עבר לי,ובאמת התגייסתי, למדתי, התחתנתי והכל עבר בלי מחשבות טורדניות או חרדות. שילדתי את הבן שלי , קיבלתי התקף חרדה בבית חולים , ממש היו לי רעידות ובחילות שעוד יותר הגבירו את החרדה, היה לי קשה לאכול ליד אנשים רק שאני לא יקיא. בכל התקופה הזאת של הגידול שלו חוויתי התקפי חרדה אך הם לא היו מפחידים בעוצמתם והרגשתי עדיין חזקה מולם, כמו שהיה שחוויתי בגיל הבגרות. שגיליתי שאני בהריון שני קיבלתי התקף חרדה בזמן שאני אוכלת, התחלתי לרעוד , היו לי בחילות, רלפקס הקאה וכו,
לאחר מכן בהריון באה לי מחשבה טורדנית לראש על זה שבסוף מתים ומה זה שווה הכל, והיא ליוותה אותי כל ההריון וגם לאחר מכן, המחשבה גרמה לי להרבה חרדה. אחרי שנה מהלידה קיבלתי חיידק מעיים שגרם לי להקאות שהגביר לי את החרדות מלהקיא והגביר לי את המחשבות הטורדניות , פתאום הגיעו לי מחשבות מפחידות בכל מיני נושאים: פחד לקלל , פחד להקיא ועוד רשימה ארוכה. ממש כל פעם שהם עלו לי לראש ראיתי את זה ממש קורה מה שגרם לי להילחץ עוד יותר. עכשיו הגעתי למצב שאני כבר מפחדת לחשוב , שבטעות לא תעלה לי מחשבה מפחידה שתלחיץ אותי ותגרום לי לכל הלופ הזה של חרדה בחילה רעד. יש לציין שברגע שאני מרגישה את הבחילה, אני מרגישה אותה ממש בגרון ואני אפילו מפחדת לדבר, כי זה הרגשה כזאת שאם אני יתחיל לדבר אני יקיא. כל פעם שאני הולכת למסעדות או אוכלת בעבודה עם חברים אני בסטרס שתעלה לי הבחילה ופתאום יהיה לי רלפקס הקאה ליד כולם.
עכשיו עם כל ההתעסקות של הבחילות והחרדה עם הארוחות נכנסה לי מחשבה שאולי אני אנורקסית/בולמית , נכנסתי לסרטים וזה ממש מרגיש אמיתי. הקטע שתמיד אהבתי את עצמי ולהפך, כל פעם שאני נכנסת לחרדה ומקבלת בחילה אני מפחדת שאני לא יוכל לאכול יותר וזה מלחיץ אותי.
יש עוד מישהו שחווה משהו דומה ויוכל להגיד לי איך התגבר? אני מטופלת אצל פסיכותרפיסטית ללא כדורים. קשה לי לשתף במה שאני עוברת, בעלי יודע שיש לי חרדות אבל אני לא משתפת בהכל כי קשה לי, אפילו בזמן התקף חרדה משדרת שהכל רגיל ובפנים סערה.