מנהלי קהילה
מובילי קהילה
מחשבות טורדניות
אני מרגישה בושה ענקית ומתלבטת אם כאן המקום לקבל עזרה.
תמיד חשבתי שאני חזקה ולא פחדתי מכלום, אך מאז שהחלה הקורונה התחלתי להרגיש פחדים שלא הכרתי ותגובות מפחידות של הגוף.
הגעתי רק כמה פעמים למצב של התרגשות יתר וחוסר שליטה על הגוף, שהתבטאו בהרפיית שרירים, לחצים בראש, חוסר ריכוז, חוסר שקט, קושי בנשימה וכמעט עילפון ובשל הפחד שלי מתרופות, אני ממתינה בתור כבר שנה וחצי לתאם עם פסיכולוג של הקופה.
לפעמים יש לי לחץ דם גבוה ואני מתלבטת אם אלו תופעות פיזיות של כך.
אבל המחשבות לא מפסיקות להטריד אותי ואני לא מבינה מה קורה לי בגוף ולמה הוא לא מקשיב לי במצוקה.
החלטתי לרשום היום עקב מקרה שהיה לי אתמול, חריג ביותר, במהלך נהיגה שוחחתי עם אחי, שסיפר לי שהוא מאוד נסער ולא רגוע. במהלך השיחה איתו התחלתי להרגיש את הגוף שלי לנכנס למצוקה, ביקשתי לסיים איתו את השיחה ולהמשיך לנהוג אבל הרגשתי חולשה ענקית ולא הצלחתי לנהוג.
עצרתי בצד הדרך והתקשרתי לבעלי שיבוא לקחת אותי אבל הוא היה עסוק ולא יכל לבוא.
היו לי קשיי נשימה ולחץ חזק בראש וחולשה חזקה ומן כאב שאני לא יכולה להגדיר, שכרוך בתסכול עמוק מהמצב שלי.
יצאתי מהרכב והתחלתי להסתובב על אי התנועה והרגשתי שזה הרגיע אותי מעט.
אזרתי אומץ והמשכתי לנהוג הביתה, אך כל הנהיגה הרגשתי שאני מתאמצת מאוד לא להתעלף ולא אבד את ההכרה והריכוז, משהו שהתיש אותי מאוד.
ליד הבית בעלי בא והחליף אותי בנהיגה, הוא עזר לי לעלות הביתה ופשוט נפלתי על המיטה בחוסר אונים, הקשבתי למדיטציות באינטרנט שעזרו לי להחזיר את הנשימות, ובמשך מספר שעות פשוט שכבתי וניסיתי להבין מה קרה לי?
אני מוטרדת וחוששת לחזור לנהוג, וחרדה ששיחות יכולות להביא אותי למצבים כאלו הזויים שלא חשבתי שיהיו לי בחיים.
אני מבינה שזה היה תהליך שהחל מתחילת הקורונה, בו עסקתי בהדחקה והתגברות על מצבים קשים וחשבתי שאני אמיצה.
אני חושבת שזה התקף חרדה אבל לא בטוחה, כי אין לי רצון או כוונה להיות בחרדה ואני מנסה להיאבק בזה ולא מצליחה ולא מבינה מה קורה לי?
אני מוטרדת במחשבות וחוששת שיקרה לי שוב ומפחדת להיכנס שוב לרכב.
מנסה להיות בוודאות שזה היה חד פעמי ולא יקרה שוב אבל אין לי במה להיאחז, גם לא המחשבה שקרה לי רק משהו אחד, שהיה רחוק מזה (לפני כחודשיים, לאחר החיסון השלישי חוויתי סחרחורות בנהיגה וזה גם היה מפחיד מאוד) לא עוזרת.
אני מנסה לעשות הליכות כדי להרגיע את המחשבות, אבל הן חוזרות תמיד, גם בזמן השינה.
האם אפשר להבין מה קרה לי?
אילה - מתנדבת ער"ן
היי מור יקרה,
תודה רבה על כך ששיתפת אותנו בחוויה המאוד לא פשוטה שעברה עלייך. נשמע שהאירוע שעבר עלייך היה מטלטל, מלחיץ ועורר בך תחושה של חוסר שליטה על חייך. ממה שאת מספרת, ניכר שאת הולכת עם משהו בבטן כבר די הרבה זמן, שהתעורר בתחילת האירועי הקורונה וממשיך לעלות ולהציף אותך בכל פעם מחדש.
אני רוצה מאוד מאוד לחזק אותך קודם כל ההכרות המדהימה שלך עם עצמך ועל ההבנה שיש דברים שעוזרים לך. זה לא הפיתרון אולי למה שעובר עלייך, אבל זו דרך התמודדות שמצאת לעצמך ומקלה עלייך כרגע (אם זה מדיטציות, נשימות או הליכות). המחשבות שעולות בך הן לגיטימיות - הן לא מנותקות מהמציאות מכיוון שעברת לא מכבר אירוע מטלטל ואת תוהה מתי הוא יחזור או אם הוא יחזור ובנוסף את תוהה למה.
מה קרה לך? אנחנו לא אנשי מקצוע ולא מאבחנים.. אני יכולה לחשוב על כמה כיווני פעולה שאפשר לשקול - הייתי מציעה אולי לפנות שוב אל רופא המשפחה שלך (כתבת שאת ממתינה כבר שנה וחצי.. ולכן אני משערת שהוא יודע מה מצבך) ולספר על המקרה ולבחון האם יוכל לתת המלצה או לעזור לך לזרז את התור לפסיכולוג של הקופה, כי נראה שאת באמת זקוקה לבחינה של האירועים הללו וגם לטיפול כזה או אחר.
בנוסף, האם יש לך תמיכה מהסביבה? נשמע שבעלך מודע למצב, האם את מרגישה שאת יכולה להישען עליו? להיעזר בו? אם כן, בקשי ממנו את זה בצורה מוצהרת - שאת כרגע צריכה את תמיכתו ותגידו לו מה את צריכה ממנו.
מוזמנת בנוסף לשוחח איתנו בצ'אט, בוואטסאפ או בטלפון כשאת מרגישה צורך - בשביל זה אנחנו פה.
חיבוק גדול,
אילה.
אוראל990
היי מור :)
בתור מישהו שחווה התקפי חרדה בחייו, מה שאת מתארת נשמע כמו התקף חרדה, במיוחד שאת מקשרת את זה לתחושת תסכול עמוק מהמצב שלך. באנגלית זה נקרה "Panic attack" התקף פאניקה.
לדעתי, פאניקה זה מונח מאוד מתאים למצב שבו אדם חי את החיים ואז בהבזק של רגע חש איזשהו פחד עמוק מאוד מהחיים, תחושה שהחיים כל כך שבריריים מנפצת את האשליה הילדותית שאנחנו מטפחים לעצמנו שאנחנו מאה אחוז חסינים. כשמשהו נסדק בתחושה הזאת של ה"מאה אחוז חסינים" התמונה שקופצת לראש היא של ההיפך הגמור - "אפס אחוז חסינים" וזו תמונה מבעיתה. הגוף מגיב לתמונה המבעיתה הזו כפי שאדם מגיב למצב מבעית כאשר הוא חסר אונים אל מול המצב (דופק מהיר, קוצר נשימה, תחושת סף עילפון, פחד וכו').
כדי להגיע למצב מאוזן, צריך להבין, שאמנם הגישה של "מאה אחוז חסינים" או במילים שלך "תמיד חשבתי שאני חזקה ולא פחדתי מכלום", היא לא גישה מציאותית, אבל באותה מידה המחשבה שאנחנו " אפס אחוז חסינים" או "חסרי אונים", היא גם לא גישה מציאותית. הגישה המציאותית היא שאין לנו "שליטה" על הכל, אבל יש לנו "תחום יכולת", בכל מצב אנחנו יכולים להחליט כיצד לפעול, ולפעול.
למשל, אדם ששוחה בבריכה מצד לצד ומוצא את עצמו במים העמוקים, שם, הוא לא מגיע עם הרגליים לרצפה, לפתע מתגנבת איזו מחשבה של "המים עמוקים, אין איפה לעמוד, אתה לא יכול לעצור כאן.. אין לך שום ברירה", מחשבות שמסמנות באותיות זוהרות את "תחום חוסר השליטה", במצב כזה אדם עלול להרגיש חסר אונים, להיכנס לפאניקה, לעשות המון תנועות חדות ומיותרות, להתיש את עצמו ובמקרים קשים אף להטביע את עצמו. לכן חשוב להבין שאמנם ברגע זה אין לך שליטה על המצב שבו אתה נמצא, אתה נמצא במים העמוקים, אבל יש לך "יכולת" לפעול בקור רוח, לצוף לכמה שניות, להסדיר נשימה, ולהמשיך לנוע קדימה.
להילחם בהתקף חרדה ולנסות למנוע אותו, זה כמו להיות במים העמוקים ולנסות לשכנע את עצמך שאת לא במים העמוקים. זה לא עובד, ותחושת חוסר האונים והפאניקה רק גוברים.
הדרך למצוא איזון, ואפילו להיות מועצם מהתקף חרדה היא לומר "אני יכול לעבור את זה" אמנם העולם גדול ולא צפוי ודברים יכולים להפתיע, אבל אני סומך על עצמי שאדע להכיר את מה שבתחום היכולת שלי, ואדע לבחור ולפעול באופן מיטבי.
באופן הזה, את שוברת את ה"לופ" הפנימי שמנסה לשלוט על מה שאת לא יכולה לשלוט (ולכן מרגישה חסרת אונים). וממילא התקפי החרדה ידעכו להם. ואם שוב אי פעם יצוץ התקף כזה, במקום להילחם בו, פשוט הזכירי לעצמך שאת יכולה להתמודד עם דברים.
לדעתי כדאי תמיד להיות ממוקדי משימה בחיים, לעשות דברים שאנחנו מאמינים בהם, להרגיש שאנחנו תורמים ומאירים את העולם, ולא לחיות בתוך לופ של מקצוע לימודים ועבודה וכו'. ואז מרגישים סיפוק, ולא נהיים מתוסכלים מהמאבקים של החיים, משום שהם למען מטרה ערכית של נתינה ושמחה והארה. והרבה פעמים פחדים ומשברים באמצע החיים מזכירים לנו להתמקד במה שחשוב ולא לחכות שהכל יהיה מושלם לפני שאנחנו עושים דברים טובים שתמיד רצינו לעשות.
ואל תתביישי, הבושה גם כן באה ממקום כזה של להרגיש קטנים. אבל את לא קטנה כמו שנדמה לך, יש לך יכולות עצומות. נכון, יש מקומות או זמנים בחיים שאדם צריך להרגיש קטן. זה חלק מהצורך האנושי. כדי להרגיש חזקים, צריך מדי פעם "מקום בטוח" להרגיש קטנים. תפילה, למשל, היא מקום כזה. אבל זה הכל עניינים של פרופורציות. של רגעים בחיים. ולכולם יש רגעים, וזה האדם.
מקווה שתרגישי טוב :)