היי, אני בת 39 ואין לי חברים גם. היה לי חבר ילדות שתמיד הייתי יכולה לסמוך עליו ותמיד הבין אותי ואז הוא מצא חברים אחרים התנתק לתקופות ארוכות והיום אני כבר בקושי מכירה אותו ואין לנו הרבה במשותף. לא רע לי לבד אבל לפעמים כן בא לי איזה חבורה של חברים ללכת לעשות איתם על האש או לנסוע לטיול. אבל חברים אמיתיים שתומכים כשצריך ואכפת להם. אני מבינה אותך לגמרי. אני יודעת שזה קשה ומבאס לבד... אבל נסי אולי להירשם לחוגים, סדנאות וכו' אולי שם תמצאי אנשים עם אותם תחומי עניין ותצליחי להגדיל או ליצור מעגל חברתי. אולי אפילו התנדבות איפשהו. הייתי מציעה לך את חברתי אבל אני מכירה את עצמי והסיכוי שזה יהיה לטווח ארוך הוא קלוש חחח. סליחה.

אני גם בגיל 27 ויודעת בדיוק מה זה להיות לבד, בלימודים שלי הייתי לבד וגם בזמנים שהרגשתי שיש אור בסוף הדרך החשוך הייתי תמיד חוזרת לנקודת ההתחלה, היום אני עובדת אבל גם מרגישה שאני לבד וזה לא סתם הרגשה אלא בפועל ובמציאות אני לבד אין לי קשרים עם אף אחד ואין לי חברים בעבודה אפילו אינני נמצאת בקבוצות וגם אם כן זה לא כל כך משנה בדבר. את האמת אני לא כל כך בטוחה אם השתתפות בחוגים ופעילות יכולים לפתור לך את הבעיה. אישית אני חושבת שהבדידות נגרמת במקום הראשון בשל האישיות שלנו. אולי את חושבת שכל ההרס,הכאב, החרדות והפחד אינן נראות לאחרים ואולי כן הן לא נראות אבל האחרים יכולים להרגיש שיש לך בעיה כלשהי ,שיש שם בתוכך חולשה וכאילו שיש שם משו נכבא. לדעתי תעבדי על עצמך והמקום שלך בין האחרים קודם כי באישיות שלנו העכשווית אף אחד לא ירצה להיות איתנו וגם תייצרי את הערך שלך תנסי לעשות את כל מה שאת אוהבת גם אם זה קשה . תנסי לשנות מעצמך ותראי אחרי כך שגם הסביבה שלך משנה מעצמה לבד.