היי,

אני ממש ממש מבינה על מה את מדברת.

קודם כל עצוב לי לשמוע מה שעברת, וכך גם שאנשים מסביבך לא מאמינים לך.

דבר שני רציתי להגיד שהתגובה שלך לגטימית מאוד, ומובנת. זה קורה לרבים שעוברים אירועים שנחווים כטראומטים.

ויכול להיות שדווקא בגלל שאת רגישה כל כך חווית את זה בעוצמה רבה יותר מאחרים. גם אם את לא מרגישה ככה.

הניתוק שאת מתארת, זה שאין דמעות, וכאילו כלום לא קרה, זהו תגובה שכיחה שהנפש לא מסוגלת לעשות אינטגרציה בין הדברים, זה נקרא דיסוציאציה.

אירועים לא נעימים יכולים להשפיע ככה... אני חושב שזו דרך להגן על עצמנו בתת מודע. אם תהיי אדישה למקרה אז כביכול את מונעת מעצמך את הכאב הנפשי.  ֿאני הייתי נורא רגיש כשהייתי ילד ולאחר מכן נהייתי נורא אדיש ודברים שפעם פגעו בי או השפיעו עלי נפשית כבר לא מזיזים לי.  

ֿבנוגע להקלה.. זה לגמרי נכון. בכי עוזר ברגעים קשים... מידי פעם כשאני מרגיש צורך להתפרק אני רואה סרטונים מרגשים ביוטיוב. סרטונים של חיילים אמריקאים חוזרים הביתה, מוזיקאים ששרים על אהוב שנפטר וכו׳... זה בד״כ עושה את העבודה. מצד אחד אני לא מרגיש משהו ועדיין אדיש אבל כנראה איפשהו בתת מודע אני עדיין מרגיש משהו... 

תרשמי "emotional songs", "cry", "emotional BGT" וכבר יעלו תוצאות.... בהצלחה

הסבירי לאנשים בבירור למה דברים שאת מספרת קרו ואיך השפיעו עלייך, והוכיחי להם בחוכמה ובהיגיון שאינך משקרת. נסי גם לצחוק ולחייך, לא רק לבכות. בדקי על כל דבר את אופיו האמתי בשבילך ואת הרגש האמתי שהוא אמור לגרום בך, ותני לעצמך לבטא את רגשותייך בצורה אמתית ומדויקת.

למלה יש חשיבות. הסבירי בבירור את מצבך ואת דברייך, ונסחי אותם באופן אמתי ומשכנע. תארי את התקיפה ואת האופן הרגשי שבו השפיעה עלייך. אם יגידו שלא מאמינים לך, עני שאין לך סיבה לשקר וגם הוכיחי את דבריך באופן משכנע.

חשוב לבטא רגשות בבירור ובאמתיות. תהיי נאמנה למידת רגשותייך, ואז יבוטאו היטב. חשוב שתבטאי את מחשבותייך ואת רגשותייך גם במלים ברורות ולא רק בהבעות גוף ברורות. אולי אם המלים יהיו ברורות ונכונות והביטוי יתאים בדיוק למידה האמתית של הרגש ולאופיו, יבוטא יותר טוב כמו שצריך גם בהבעות גוף.

יקרה, חוסר יכולת להביע רגש כאשר מתרחש אירוע טראומטי הוא תגובה שכיחה.

לעיתים כאשר קורה לנו משהו שנתפס אצלנו כאירוע קיצוני - לוקח זמן לעבד את הדברים. הדברים כאילו לא נקלטים במערכת. בנוסף, לפעמים הנפש מגינה עלינו מפני הוצאה של הדברים במקומות ובזמנים שהיא יודעת שלא יטופלו באופן הטוב ביותר ואז כאילו ישנה כהות חושים.....

אבל וזה הדבר המשמעותי כאן - נראה שחונכת ואומנת להסתיר את רגשותייך. מצד אחד יש בך כמיהה לשתף, להביע, להיתמך ומצד שני החינוך הנוקשה איננו מאפשר לך כי "בכי/שיתוף/הודאה במצוקה= כישלון/חולשה/תבוסה.

יקרה, המשוואה הזאת היא איומה ומעוותת. התגובה הטבעית, האותנטית והנכונה היא לדבר ולשתף ולאפשר לאחרים להיות איתך שם 
(או למי שרוצה ואת יקרה לו), ברגע שאת "מוכרת" את סיפור החזקה את "מעיפה" את האנשים מסביבתך....מה דעתך?

בכי לא בהכרח מעיד על הכאב הנפשי או הטראומה.אני מכירה הרבה אנשים שיכולים להוציא דמעות תוך שנייה בלי סיבה ולהפך ...

נסי גם לצחוק ולחייך לפעמים, ולמצוא סיבות טובות לצחוק ולחייך. מצאי את הדברים היפים שבחיים, שתוכלי ליהנות מהם ולשמוח עליהם. השתדלי לבטא את רגשותייך באופן נאמן לאמת.

אז ככה.... אני מתמודד עכשיו עם משהו דומה אני ברגיל אדם מאוד רגיש שיכול לבכות ולהתעצבן על כל דבר קטן. עכשיו בעיקר אם מדברים על חברים שלי או משפחתי. הנקודה היא, שלמדתי עם הזמן פחות או יותר להסתיר את הרגשות שלי. ומעטים האנשים שמסוגלים לזהות מה אני באמת מרגיש. אבל בזמן האחרון אני מתמודד אם הרבה לחץ. ובכללי זו תקופה די קשה עבורי גם בגלל המלחמה וגם כמה עניינים אישיים יותר. אבל זה כאילו שאני בוכה בלי לבכות זה כאילו בכי שקט כזה. אני בוכה, אבל כמאט ולא יורדות דמעות ואני לא משמיעה יבבות או צליל של בכי.  ואני עושה את זה לכמה דקות ואז פשוט יושב שעות בלי לחשוב או להרגיש כמאט כלום. אני פשוט יושב בלי לעשות כלום לפעמים שם איזה שיר ברקע. אבל לא יותר מזה וזה די מוזר. בדרך כלל במצבים כמו אלה הייתי בוכה ומייבב למך חצי שעה או שעה ואז נשאר עצבני. אז הייתי מרביץ לארון או צורח לתוך הכרית. וזה פחות או יותר היה זה. אבל בזמן האחרון אני מרגיש עייף. אני גם מתעצבן מהר הרבה יותר מפעם. ואני לא בטוח שאני מרגיש הרבה כאילו אני צוחק ומחייך כשאני עם חברים לדוגמא. אבל כשאני לבד או אם מישהו מסוים אני לא מרגיש הרבה. אולי משהו בין עצוב לכועס לפגוע אבל קשה לי לומר. וזה לא מישהו שאני יכול להתרחק ממנו. למען האמת אני אפילו לא בטוח שאני רוצה להתרחק ממנו. אני כותב את זה כאן בתקווה שאולי תתנו לי קצת עצות....

עלייך לשמוח שהצלחת להפסיק לבכות ולהיות רגישה. זה סימן של אומץ. אם יחשבו שאת משקרת וישאלו למה לא בכית, אמרי שאת דווקא שמחה שהצלחת להפסיק את הרגישות ואת הדמעות ולספר מה מציק לך מבלי להתפרץ בבכי.