לא תמיד האבחונים נכונים, התופעות שאת חווה הגיוניות ועוד אנשים חווים אותם בדיוק יותר או פחות, זה לא מסוכן, זה אמנם לא נעים אבל אפשר לחיות עם זה וזה העיקר(:

גם לי יצא במבחן דיכאון מג׳ורי (קליני).

אני אף פעם לא מספרת לאנשים בחוץ מה אני עוברת (כי אני לא מרגישה בנוח) ובבית אני פורקת כשקשה לי (ובדרך כלל זה הרבה) ואז אבא שלי והאחים שלי כועסים עלי שאני כל הזמן מתלוננת וזה גורם לי להרגיש יותר רע.

לפעמים אני מרגישה שאף אחד לא מבין אותי.

לפני חודש בערך סיימתי כיתה י"ב וכשהייתי בבית הספר הייתי צריכה לספר לחלק מהמורות מה אני עוברת (בשביל הקלות במבחנים / עבודות, להסביר למה איחרתי או לא הגעתי) ואז הם היו אומרים לי אנחנו מבינים אותך ותרגישי טוב. תרגישי טוב זה בסדר אמרתי תודה אבל מי אמר שהם מבינים אותי. אני לא יודעת איך אחרים מקבלים את זה אבל כשבן אדם שלא עבר את מה שאני עברתי או משהו כמוני אומר לי שהוא מבין אותי זה מעצבן (ולפעמים גם אמרו לי אנינו מבינים אותך אבל את צריכה להשתדל / להבין שזה טבעי ולא ממש נורא).

מי אני לא אוהבת שאנשים שלא עברו דברים כאלה אומרים לי אני מבין אותך אבל אני מתעלמת כי אני יודעת שהם מנסים להיות רגישים ולתת לי הרגשה טובה. אבל מי אתם שתגידו לי שאני לא מתאמצת מספיק ? אני נלחמתי עם עצמי לקום כל יום לבית הספר כניסה לי התקפי דיכאון ואם לא תמיד הצלחתי זה אומר שלא ניסיתי מספיק? ויותר מזה, זה סוף י"ב בשנת קורונה אנחנו לא עושים בבית ספר כלום חוץ מלעבוד על הצגה לסוף השנה שאף אחד לא יודע אם נוכל לעשות אותה בסוף או לא.

אני באמת לא מבינה את זה. אם הם ניסו לעזור לי אז עשיתם את ההפך ואם זה רק בשבילכם אז תעזבו אותי יש בשכבה עוד 63 בנות שרובם לא מגיעות רק שבניגוד אלי באמת אין להן סיבה.

מרגיש לי שאף אחד לא מבין אותי 😔😞😢

בנות יקרות, אחת הטרגדיות שקורות כשאדם נמצא בדיכאון זאת ההרגשה שלו כי אף אחד לא מבין אותו. למעשה, דיכאון זאת המגיפה הכי גדולה  - גדולה בהרבה מהקורונה שתוקפת את העולם המערבי וכמעט כול אחד מאיתנו יחווה בשלב מסוים דיכאון במהלך חייו. יקרה, אינני יודעת בת כמה את? מי עשה לך את האבחון? אבל מי שאמור לעשות את האבחון זה הפסיכיאטר ובהנחה שאת בת פחות מ18  - זה התפקיד שלו ליידע את ההורים שלך מה את עוברת ולהפנות אותך לטיפול מתאים. האם זה קרה? אנא כתבי לי יותר על  הדברים ונוכל לחשוב ביחד איך לתווך להורים שלך את מה שאת מרגישה.....

את ממש לא היחידה ולא לבד וכן יש גם קבוצות לבני נוער שסובלים מחרדה/ דיכאון.

יש מקומות שעושים זאת באופן פרטי. 

אני חושבת שהרבה פעמים הורים/ אחים פשוט לא יודעים איך להגיב ולכן ״פוטרים״ אותך באמירה כללית של ״מגזימה״ , לכן חשוב במקרים כאלו שהמשפחה תקבל הדרכה וייעוץ איך לנהוג / איך להגיב 

האם את מטופלת אצל פסיכולןג/ ית?

ספרי לי איך היית רוצה שהמשפחה תנהג כלפייך כשקשה לך? אולי נוכל למצוא דרך להעביר להם את המסר...