הי שלי, אני מבינה מתיאורך שהאפשרות של אשפוז ככל הנראה מאד הלחיצה את אמא שלך. האם מאז ששחררו אותך מהאשפוז חזרת לפחות לטיפולים שלך- הפסיכולוגי והדיאטני, שהיו לך בחוץ? כי אם במצב הנוכחי שלך המסגרת הטיפולית שאת נמצאת בה לא מספיקה זה התפקיד של המטפלות להיות בקשר לגבי זה עם ההורים שלך, ולמצוא את הפתרונות המתאימים.

אז אני ממליצה שתשתפי את הפסיכולוגית בתחושותייך, אני מניחה שהיא מעורבת ויודעת לפחות חלק מהדברים. בתור אשת המקצוע שמעורבת היא זו שצריכה לוודא שאת מקבלת את הטיפול המתאים, ולעזור להורייך להבין את מצבך ולהבין למה את זקוקה.

זה לא דבר פשוט להעביר אפוטרופסות, אבל באמת עושים את זה כשאין ברירה. אני כמובן לא מכירה את המקרה לעומק כדי לדעת מה הדבר הכי נכון ומדויק עבורה בנסיבות הספציפיות. לכן זה טוב שמעורבת שם פסיכולוגית מהתחום של הפרעות אכילה, כי היא יכולה להפעיל שם שיקול דעת. במקרים בהם הפסיכולוגית מתרשמת שבגלל הסירוב של ההורים הנערה לא מקבלת את הטיפול המתאים והיא בסיכון, אז היא אמורה לפנות לפקידת סעד לחוק נוער ואז הרווחה מתערבת. אבל כאמור, אני לא יודעת אם זה מה שנכון פה. אני רוצה להאמין שהפסיכולוגית שלהם מלווה אותם ועוזרת להם, וששלי תקבל את הטיפול שיעזור לה.