כל חיי סבלתי מקשיי חברה. בין אם זה בגלל הpdd. כל תקופת נעוריי במרבית ערבי שבת הייתי סגורה בבית בזמן שבנות בגילי היו יוצאות לבילויים. מבלות. אז זה לא הפריע לי. היום מתחרטת שלא הרשתי לעצמי לצאת החוצה. לא ממש הרגשתי שיש לי חברות טובות וכנות. כשאני מסתכלת לאחור אני חושבת שאפילו ניצלו אותי והשתמשו בי. היו איתי מתוך אינטרס. כשהתפרצה המחלה הנפשית(כמה קשה לי עם המילה הזו) החברה היחידה שהייתה איתי בקשר אחרי התיכון והקלטתי עבורה תכנית בגלל ערוץ שלא היה לה פתאום נעלמה ולאט לאט התנתק הקשר. אנחנו בכלל לא מדברות כיום. כיום אני בקשר טוב עם מישהי מדהימה רק הבעיה שהיא לא תמיד פנויה. היא נשואה עם ילדים. אנחנו מדברות מידי יום אבל לא תמיד יש לה זמן בשבילי כשאני צריכה אותה. גם נפגשות מעט מאוד במיוחד עכשיו שעברתי לנתניה והיא בפתח תקווה. בא לי להיות עם מישהי ושנוכל לדבר על הכל, נתמוך אחת בשנייה. שתהיה ביננו כימיה. אני מטבעי גם ביישנית ושתקנית כשאני לא מכירה עוד למרות שמצליחה להתבטא בכתב, לא יודעת אם זה בגלל הpdd. לפני כמה חודשים נפגשתי עם מישהי ולא הייתה שיחה. אולי יש קשר שאז המסעדות לא היו פתוחות אז גם לא ממש ישבנו בנחת. מרגישה שיש לי כל כך מה לשתף ואין לי מי חוץ מאותה חברה בפתח תקווה רק שיש לה גם חברות משל עצמה. לא יכולה למשל לבוא אליה בגלל שהיא לא גרה לבד. מרגישה מיואשת מהמצב. חסרה לי חברה טובה ואמיתית שתהיה רווקה ושנוכל לדבר הרבה וניפגש הרבה, נדבר על הכל ונרגיש בנוח. בעיקר תלותית באנשי מקצוע שמטפלים בי ונמצאים סביבי אבל הם לא באמת חברים. פשוט רוצה חברה טובה שאוכל לספר לה הכל והיא גם לי בלי שיפוטיות, עם כבוד הדדי שבינתיים יש לי את זה עם חברה אחת אבל זה לא מספיק. זהו הוצאתי את העצבות שבי על היותי בודדה.