בטח שיש כפייה. מה לדעתך יעשו לאדם שמודיע שהוא מתכנן להתאבד ולא מוכן לשנות את דעתו? ישימו אותו בחדר מרופד. אדם ילך לבית חולים ויבקש זריקת הרדמה ואז זריקה שתעצור את הלב. יאפשרו את זה? שוב.. ישימו אותו בחדר מרופד. וד"א.. גם יש הגבלות על יבוא עצמי. חברות כימיקלים לא יספקו כימיקלים לאדם הפרטי ואלו שכן מספקות זה בד"כ יהיה משהו לא טהור שלא יוכל להזיק. טוב למי...? די אנוכי אתה לא חושב? אדם חולה במחלה שגורמת לו לכאב 100% מהזמן שהוא ער והוא רוצה למות אבל בגלל שאתה מרגיש טוב אז אתה תכפה עליו לחיות.

אז זאת הבעיה שרוב האנשים שסובלים מדיכאון או חרדה לא חווים כאב 100 אחוז מהזמן ועם תמנע מהם להתאבד ותטפל בהם החיים שלהם יהיו סבירים או אפילו טובים. אני ניסיתי להתאבד בטביעה ומה שעצר אותי זה שחבר טוב שלי קפץ למים להציל אותי, הבעיה שהוא לא יודע לשחות ובמקום להתאבד הייתי צריך להציל אותו כי אני שחיין טוב. היום על אף החרדות הקשות שלפעמים פוקדות אותי אני מודה לו.

אני לא מדבר על רוב האנשים. המיעוט הוא הוא החשוב. מיעוט לא של כמה בודדים אלא אלפים. אחי.. אני בפורום עם מאות אנשים מכל העולם וכל יום מישהו מנסה ומצליח להתאבד. למה זה הצריך להגיע לזה? צריך לתת לאנשים האלה אפשרות למות בכבוד וללא כאבים. ובוודאי שזה לא צריך להיות קל וללכת לרופא לבקש זריקה ובוודאי שצריך לנסות קודם טיפולים ולעזור לאנשים שחווים תקופה קשה שכנראה תעבור אבל אם כל זה לא עובד אז צריך שתהיה אפשרות למוות בכבוד. התאבדות בטביעה זה תהליך כואב מאוד אז טוב שקפץ אליך אבל הסיבה שאתה מודה לו זה כי זו כנראה הייתה תקופה קשה ואתה כנראה באמת סובל מחרדות אבל.. זה לפעמים ואתה מודע שלבסוף אתה בכל זאת רוצה לחיות. לאחרים זה לא לפעמים. לאחרים זה לא רק חרדות. למיעוט הקיצוני צריך לתת אפשרות להיפתר מהכאב.

עם תחושה עמוקה של רצון למות אי אפשר להתווכח. זר לא יבין. אני מדברת על זה שאולי גם אחרי המוות זה לא הסוף, ויש המשך לנשמה. וסבל. וזה מעציב ומפחיד אותי. כי אני רוצה אי קיום בשום מקום. להעלם, להתאדות. אבל אי אפשר לדעת, ואף אחד לא יכול להתחייב לי מה יהיה.. כי אף אחד לא חזר כדי לספר

כיהודי מאמין אני מאמין שיש המשך. אני גם מאמין שזה חטא/עבירה/משתרצילקרואלזה להתאבד. אבל עם כל הכבוד.. לא מתכנן לחיות כמו צמח עד שאמות מזקנה. מה שיהיה אח"כ.. אני לא יודע. מה שאני לא יודע אני לא יכול לשנות ומה שאני לא יכול לשנות אני לא הולך לבזבז עליו מחשבה. כשנגיע למשזהלאיהיה נראה איך נתמודד עם זה. אל תפחדי מהלא נודע.

אל תפחדי מהלא נודע. משפט יפה, לא קל לביצוע. אם לא הייתי מפחדת +הייתי חסרת מצפון, לא הייתי כאן כבר. זו הסיבה היחידה שאני כאן וזה כואב

אם את מאמינה בנשמה במובן היהודי אז.. אסור להתאבד. וזה גם איסור די חמור. העיקרון הוא שהגוף הזה ניתן לך כפיקדון לכפר על כל מיני עוונות ואסור לפגוע בו. להתאבד זה חמור כי זה כאילו ממי את בורחת.. מאלוקים? וגם יש את הכיוון שייסורים שבאים עלינו בעולם הזה הם בשביל שנסבול פחות בעולם הבא. פעם לא היו ייסורים ואז כשהגיעו לעולם הבא אז קיבלו כפליים אז יוסף (נראלי) ביקש מאלוקים שיתן את הייסורים בעולם הזה ואז בעולם הבא הניצחי נחיה בשלווה. ד"א.. כל מה שרושם פה לא לקחת כדבר ברור. לא מומחה וזה מה שהצלחתי ללקט מכל מיני תשובות שונות בנושא. קיצור.. אז הנה. אנחנו יודעים. מה עכשיו? החלטנו על פי זה לא להתאבד? מושלם! תהיי רגועה שכשתמותי מזקנה תגיעי לעולם שכולו טוב ותנסי להעביר את זמנך בעולם הזה בנוחות מקסימלית. אם בכל זאת מחליטים להתאבד אז מה זה רלוונטי..? יודעים שזה חטא. יודעים או לפחות משערים שכנראה יהיה סבל גדול יותר בעולם הבא או משזהלאיהיה אבל כרגע מתמקדים בסבל שמרגישים ברגע זה ומה שיבוא אח"כ זה כבר לא בשליטתנו. ובעניין המצפון.. אין לי תשובה. יש לי אמא שאוהבת אותי ואחות שמתמודדת עם דיכאון ואני בטוח שאם אתאבד זה ישפיע בצורה עצומה על הבריאות שלהן. אבל האם אני אמור לחיות בסבל תמידי בשביל הבריאות שלהן? זו שאלה שכל אחד צריך לשאול את עצמו.

עכשיו רואה.. אחרי כל הנ"ל שכתבת, נכון. זה לא פשוט, לא מובן גם מה יהיה, ומורכב וכואב. לכן משאלה שלי שהיתה אופציה כזאת, כמו שכתבתי. זה הכל.

לפני שמחליטים להתאבד, צריך לחשוב היטב היטב ולא לעשות פעולה פזיזה. המוות סופי לתמיד, אי אפשר לחזור ממנו. אם תנתקי את עצמך בשנייה אחת, אולי תעשי בה את טעות חייך.

די עם התגובה הזאת. גם חיים מלאי בסבל הם סופיים. כל שניה ודקה של סבל גם היא לא חוזרת והידיעה שגם הדקה הבאה תהיה מלאת סבל, וזו שאחריה, וזו שאחריה, לעוד הרבה שנים. המוות הוא פתרון אפשרי לבעיה הזו.

אני מטופל לסכיזופרניה ומחשבות טורדניות ותמיד יש רצון ובחירה לעצור את המחשבות הטורדניות ולהתעסק במשהו אחר ולכן גם אם יש מחשבות יש לאן להתקדם

צודק. אני לא עם אזיקים מאחורי סורג ובריח. אבל זו תחושה. ואני לא אנסה להסביר כי אין טעם. חוויה כזו אי אפשר להעביר. תודה על הנכונות

הי טובי קודם כל חיבוק חזק. קראתי עכשיו את הפוסט שפרסמת כאן.. באמת זר לא יבין. אבל ראיתי שכתבת שאחרי 3 פגישות עם מטפלת רגשית יצאת בנאדם חדש. אז נשמע שיש תקווה להמשיך לא? אמנם היתה נפילה רצינית כמו שאת מתארת, אבל אולי תנסי לבדוק עם עצמך מה גרם לזה? אולי לחץ בלימודים? ביקורת ממישהו? פסח וכל ההכנות? וגם לפעמים בטיפול יש עליות וירידות ועליות, אבל אם חווית עליה וראית שזה עזר יש למה לצפות ושווה ממש להמשיך.. לא חושבת? לא כולם זוכים לראות קרן אור אחרי 3 פגישות:) בטוחה מניסיון, שזה לא פשוט ,אבל אם ראית שיש סיכוי וזה גם עוזר שווה המאמץ...

את צודקת ולא צודקת גם יחד. אמנם כתבתי שהרגשתי בן אדם חדש, וזה היה כי זאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי בה יכולתי לדבר על הכאב והקושי, אבל זה רק גרם לנפילה הבאה להיות קשה וכואבת עוד יותר! כי פתאום הבנתי שהעלייה הזאת לא הייתה באמת עלייה. מן עלייה לצורך ירידה בעיניי. ושיגע אותי מאוד גם עצם העניין שירידות באות בלי טריגרים מיוחדים, לעומת עליות שבאות במאמץ רב ובהשקעה אינסופית (מחשבתית, התנהגותית, וכו'...) וזהו. נמאס. נמאס לרדת, גם אם באות עליות לפעמים. מוכנה לוותר על העליות אם הן באות בעסקת חבילה עם הירידות. למה לסבול כשאני לא רואה פתח של עליהה אמיתית ויציבה???? ואגב, הלחצת אותי קצת עם זה שגם בטיפול יש ירידות ועליות.... בינתיים החלטתי לקחת את החיים בדספסיטו... :wink: לא רצה לשום מקום.... עושה הכול בקצב שלי.... מתחשק לי להשאר במיטה? אשאר במיטה.... מתחשק לי לצום יומיים ואח"כ ביום השלישי לבלוע שני בקבוקי קולה? שיערב לי..... אם אני פתאום במוזה ויתחשק לי להתכונן לבגרות, אלמד ככה בשיא המרץ ל5 יחידות, ואם יום לפני הבגרות אחליט שאין לי את הכוח להרים את עצמי מהמיטה פשוט לא אופיע להיבחן...... והאמת? אני פתאום חושבת (באופטימיות!) שתמיד אוכל להתאבד אם אחליט שאני מוכנה ובשלה לזה.... כרגע, לא רואה עליות בכלל. נמצאת בירידה (מיטה ומחשב) ופעמיים בשבוע טיפול רגשי - בשביל להרגיש בנוח וברוגע עם הירידה הזאת... ועדיין, על אף הכול - תאמיני לי שהייתי מוותרת על הכוווווווול בשביל לא להיות כאן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

הי אהובה! לגבי ה'בנאדם חדש' אז באמת לא הבנתי, עכשיו אני חושבת שאני מבינה יותר. סליחה שהלחצתי אותך עם הירידות והעליות, לא זו הייתה הכוונה. לא בטוח שאצל כולם זה ככה, אבל בד"כ טיפול מעלה כל מיני דברים שיכולים להכאיב אבל אם זה טיפול טוב , הוא גם יעזור לרפא את הכאב ואז שווה הירידה אחרת זו סתם הדחקה וחבל(ונכון זה לא קל). גם אם אין שום טריגר שידוע לך עליו (שזה מתסכל בפני עצמו). ובעניין הטריגר, אני כ"כ מזדהה איתך והאמת שמזדהה איתך בכלל ומבינה מאוד וזה לא זר לי בכלל. אבל ברור שכל אחת ואחד חווה את זה אחרת וההזדהות לא ממש מקלה, אבל אם חווית עליה כלשהי, אז את יודעת שהיא אפשרית וקיימת אצלך. מכירה מקרוב את הירידה המדוברת (מיטה ומחשב) וזה שאת הולכת פעמיים בשבוע לטיפול רגשי זה מהמם!!! את מלכה!!! (והלוואי ואת מצליחה להיות איתה חשופה, ולדבר על הכל.. מחשבות, רגשות, אמונות.. זה כ"כ חשוב) ו..וואלה אני הכי מאמינה לך בעולם!!! הכי מבינה !!! שולחת לך חיבוק חזק חזק מכל הלב...

שאלה קטנה לטובי ודבורה ל אם אני הולכת לפסיכולוגית למעלה משנה, והיא אף פעם לא מגיבה! לא מגיבה חוץ מהנהונים והמהומים..מה זה אומר? היו פגישות עם המון בכי והמון קטילה עצמית וביקורת עצמית..והיא לא מגיבה. לפעמים הייתי אומרת לה. " תני לי כלים להתמודד עם התחושות הנוראיות ". והיא פשוט לא מגיבה חוץ מ..כמו מה?? אני באמת שואלת..מה דעתכן? דרך אגב דבורה ל..אני בימים האלו במצבך בדיוק..רוצה להעלם לגמרי..

אני מקווה שתוכלי לשתף לפחות בקצת ממה שרע לך, כדי שנוכל לנסות לעזור לך או לפחות לתמוך בך. החיים חשובים, חבל שהרגשת צורך לוותר עליהם ואני מקווה שתמצאי אומץ להילחם. אולי תכיני לך רשימה של הדברים שרעים לך? אני מקווה שתתגברי על הכול ותרגישי טוב. יש תקווה. אם את לא בטוחה שנוכל לעזור לך, ספרי למי שאת סומכת עליו על קשייך.

אם אין לך טריגר מסוים וזו רק הרגשה רעה, אולי תעשי מעשים שאת אוהבת ותחשבי מחשבות שנעימות לך כמו על מה שאת אוהבת לעשות, ואז יהיה לך מצב רוח יותר מאוזן. חשוב גם לנוח מהפעילות חלק מהזמן, להרגיע את עצמנו ולאסוף כוחות לפעולה מחודשת.

הי דרור, לגבי החלק הראשון, מבינה, האמת שאני יותר מתכוונת שהלוואי שהיה כפתור טבעי כזה של התאדות בלי שום זכר. כי גם אם היה בעולמינו המתקדם דרך מעשית וחוקית, עדין לא חושבת שהייתי מעיזה. כי בפועל אני לא יודעת מה קורה אחרי המוות, אף אחד לא חזר בשביל לספר (חוץ ממוות קליני וכאלה שזה לא מוות סופי בעיני) ואני לא יודעת אם שם יהיה לי טוב יותר וזה אל חזור.... לגבי החלק השני שכתבת, מדהים שדווקא שכשאתה חושב על דרך לגמור, אז ישנה איזו הקלה. למרות שאתה מדגיש שוב ושוב שזו הקלה פיצית ושמייד אח"כ אתה חוזר למצב הקודם (אגב, אני מכירה כ"כ מעצמי את הצורך להדגיש. שלא יטעו. הצורך שיבינו את המקום האמיתי שלנו) אצלי אגב, אין את ההקלה הרגעית הזאת, כיון שאני לא רואה שאני יכולה לעשות לזה סוף וודאי... אז זה רק מתסכל יותר. וכן גם אני מתקשה לקרוא לזה חיים במצב שלנו. אלא יותר קיום. בל כורחינו.. מדהים שאתה מעיז להוציא מילים כאלו מעצמך ולהסכים לחשוב שאולי "יתכן שמאחורי שנים רבות וארוכות מידי, קבורה תחת ערימות של ייאוש, עדיין מתנוצצת שם תקווה קטנטנה שמאמינה בשינוי ובריפוי, מאמינה על אף כל האכזבות הנצחיות החוזרות והנשנות, וזו היא שלא מתירה ומאפשרת לי לחצות את הגשר אל התוהו והמנוחה, אם זה נכון אז זה לא אני, זה כוח חיים שאין לי מושג מאיפה הוא בא ומה מקורו ואני לא מחזיק לו טובה" הלוואי שכמו שאנחנו בפורום הזה כ"כ מזדהים, נצליח גם לתת אחד לשני פתרונות מעשיים, איך להציל אותנו מעצמינו:)

היי, הלוואי שהיה כזה כפתור, אני מזדהה ונדמה לי שאני מבין, לפחות מתוך סיפור חיי שלי, מאיפה המשאלה הזו באה ועל מה היא יושבת. בינתים הוא לא קיים, מי יודע אולי בעתיד.. (אחת מ"החרטות" הגדולות שלי - חוץ מזו שנולדתי - היא זו שנולדתי במאה ה20, אני רוצה לקוות ואני מניח שיש לתקווה הזו בסיס כלשהו על פי תקדימי העבר, שעם ההתפתחויות העצומות והמהירות בכל תחומי המדע, הקשרים החדשים והשילובים ביניהם, שגידולם עולה אקספוננציאלית, יגיע היום שבו יימצא מענה אמיתי ושלם לאלו מבינינו שמסוכסכים עם נפשם (אם להתבטא בעדינות), יגיע הזמן שבו יוכלו באמת לדבר במושגים של "ריפוי" בתחום הנפש, לא הקלה, לא סיוע, לא עזרה, לא תמיכה, לא רגיעה, אלא ריפוי במובן המלא של המושג) בשורש הענין של התשוקה למוות, אני רואה את פני הדברים כך, כיון שאין לנו צל צלו של מושג על מהות המוות, איננו מסוגלים לדמיין אפילו קמצוץ מפשרו ומשמעותו, בגלל שאנו לכודים בחיים והכרתנו מכירה רק מה שבתוך מסגרת זו של החיים, אין אנו מסוגלים לפרוץ אפילו בדמיון אפילו מילימטר אחד את גבולות החיים, על כן הרצון והגעגוע לשם אינם בגדר היתכנות. התשוקה למוות אינה אלא דווקא תשוקה לחיים, לחיים שונים ואחרים שאנו מייחלים להם ולא מצליחים ולו לנגוע בהם, שלא לומר לחוות אותם, רצון עז להפסיק את הסבל הנורא ולחזור לחווית חיים סבירה. לעתים אחרי סבל כל כך רב וארוך שנים נוצרת בחוויה הפנימית זהות גמורה בין הסבל לבין החיים, כאילו הם מילים נרדפות המתארות את אותו הדבר, הגבולות שבין שני המושגים מיטשטשים ונמחים, באופן חוויתי, לאו דווקא תפיסתי-הכרתי. ולכן בטעות כשאנחנו רוצים לומר שאנו רוצים להפסיק לסבול אנחנו אומרים שאנחנו רוצים למות, המצב הנפשי מביא אותנו לייחס בטעות למוות סגולות השייכות לעולם החיים, כמו מנוחה, שלווה, רוגע, כל המושגים האלו אין להם שום קשר עם המוות שאין אנו יודעים דבר אודותיו. מצטער לשמוע שאת מרגישה שאין אפילו הקלה זמנית, אצלי ההפוגות האלו נותנים לי זמן קצר להתאושש ולאסוף כוח לקראת הסבב הבא על גלגל העינויים שממתין לי בסבלנות בהתמדה עיקשת ובנאמנות מופלאה. מאחל לך שתמצאי דרך משלך למצוא לכל הפחות קצת הקלה ולו זמנית. בפתרונות מעשיים אני חלש מאד, במיוחד שבכל הדרכים שהלכתי טעיתי ודאי לא פעם אחת ולא פעמיים, עשיתי שוב ושוב אותם דברים בציפיה לתוצאות שונות, ואני לא מוצא אפילו רמז ליציאה מהמבוך. ובכל זאת עצם הכתיבה וההתבטאות, גם על גבי פלטפורמה זו (שאני חדש בה), זה סוג של פתרון מעשי, לפרוק קצת מעול הכאב ולעמעם קצת את עוצמתו.

בדיוק בגלל זה אני נזהרת מלהגיד רוצה 'למות' כי אין לנו שמץ על זה. אלא יותר להתאדות. או משהו בסגנון.. אל תתפוס אותי על הדיוק בהגדרה;) ברוך הבא לפורום, תודה על האיחול, אמן! מאחלת גם לך בחזרה ולכולנו שנצליח לצאת מהלופ שנכנסנו אליו. בקלות ובקרוב ממש.. ונחיה עם עצמינו ועם העוחם בשלום ומתוך בחירה.

לא יודעים מה קורה אחרי המוות, אני חושב שאין אחריו שום דבר לנצח, וחבל לאבד את החיים שיכולים פעם להיות מהנים יותר. לכן צריך לחשוב היטב אם רוצים להתאבד ובוודאי לא להפסיק את עצמך מיד. אם יש דברים שרעים לך, אולי תנסי למצוא אותם ולתכנן איך לפתור אותם ואם לא תצליחי לעזור לעצמך תפני למישהו שאת סומכת על דעתו ותתייעצי אתו. אם זו הרגשה רעה, אולי את צריכה לעשות מעשים שאת אוהבת ולחשוב מחשבות שנעימות לך כמו על דברים שאת אוהבת לעשות, וגם לנוח ולהרגיע את עצמך חלק מהזמן. את צריכה לאהוב את עצמך, כי את הרי הכי קרובה לעצמך.

לכן משתדלים לפתח טיפולים ותרופות יותר ויותר טובים, כדי שיעזרו. במצב קיצוני יש גם המתת חסד, אבל מאוד נדיר שזה רצוי.

העניין שחשבתי על זה המון וזה מנחם מאוד ומפחיד מאוד..אני חושבת שאני פשוט לא ארגיש את מה שאני מייחלת לו..לא ארגיש כלום..כי פשוט לא אהיה.

מנין לך שהוא תכנן לנו תכנית כה נפלאה אותה נוכל להפסיד אם נתאבד? יש לזה מקור??? ומאיפה אתה מביא את זה שהבריאה אוהבת ומחייכת אלינו?

יש מקורות ביהדות בשפע, לדברים הרבה יותר יפים ממה שכתבתי לשמחתי, בזמן האחרון כשאני בטיפול של הכדורים, אני מצליח ללמוד קצת כל יום מה שכתבתי זה דברים שאני זוכר ברור שלמדתי לפני הרבה שנים בישיבה בזכות המסירות של אבא שלי זצ"ל לחינוכי. וראיתי בעצמי אצל יהודים זקנים שעברו יסורים גדולים מאוד, והתאמצו להשאר שמחים ומרוצים כל הזמן, עם אושר וחיוך על הפנים, גם אצל אמא שלי ע"ה היה לה ניוון שרירים ולא יכלה לדבר בסוף ימיה, אבל האושר היה קרון על פניה כל הזמן עד יומה האחרון ממש. בעזרת השם, בזכותך, אני יחפש עוד את המקורות בנחת, ואכתוב בלוג עם מקורות על ערך החיים של בן אנוש על פני האדמה, גם אם הוא סובל חלילה, וכמה שכל הבריאה מחייכת אלינו, ורוצה שנתקדם ונהיה כל הזמן שמחים ומרוצים, רק שהיא לא יכולה לדבר... ובנתיים נחייך ונשמח בלי להבין, כמו שקבלנו את התורה בהר סיני, ואמרנו כולנו ביחד נעשה ונשמע, קודם נעשה, אחר כך נשמע...

שטויות! יהודי וגוי בני אדם באותה מידה, שניהם יכולים להצטער אבל שניהם צריכים להיענש באותה מידה אם עשו מעשה אסור שמזיק לאחרים.

רמב"ם כותב: "אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו". ידוע בתלמוד בבלי שעבירות אלו אפילו תשובה ויום הכפורים אינם מכפרים עד שיפייס את חברו, אם רצח את חברו שוב אין יכול לפייסו

מסילת ישרים פרק ד (המחבר הרב משה חיים לוצאטו זצוק"ל משנת 1707) אך ההערה לכל ההמון, הנה הוא בענין השכר ועונש עצמם בראות עומק הדין עד היכן מגיע, אשר באמת ראוי להזדעזע ולהתחרד תמיד, כי מי יעמוד ביום הדין ומי יצדק לפני בוראו באשר השקפתו מדקדקת על כל דבר קטן או גדול. וכן אמרו רבותינו ז"ל (חגיגה ה, ב): ומגיד לאדם מה שיחו (עמוס ד, יג), אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו, מגידים לו לאדם בשעת הדין. עוד אמרו (יבמות קכא, ב): וסביביו נשערה מאד, מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם חסידיו כחוט השערה. אברהם, הוא אברהם האהוב לקונו עד שהכתוב אמר עליו (ישעיה מא, ח): אברהם אוהבי, לא פלט מן הדין מפני דברים קלים שלא דקדק בהם. על שאמר (בראשית טו, ח) "במה אדע", אמר לו הקדוש ברוך הוא, חייך, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך (בר"ר מד, יח). על שכרת ברית עם אבימלך בלא ציוויו של מקום, (בר"ר נד, ד) אמר לו הקב"ה חייך שאני משהא בשמחת בניך שבעה דורות. יעקב, על שחרה אפו ברחל שאמרה לו הבה לי בנים (בראשית ל, א), אמרו במדרש (בר"ר עא, ז), זה לשונו: אמר לו הקדוש ברוך הוא, כך עונים את המעוקות? חייך, שבניך עומדים לפני בנה. ולפי שנתן את דינה בתיבה כדי שלא יקחה עשו, אף על פי שכונתו היתה ודאי לטובה, אך לפי שמנע חסד מאחיו, אמרו במדרש (בר"ר עו, ט): אמר לו הקדוש ברוך הוא, למס מרעהו חסד (איוב ו, יד), לא בקשת להשיאה למהול הרי היא נשאת לערל, לא בקשת להשיאה דרך היתר הרי היא נשאת דרך איסור. יוסף, לפי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד) כי אם זכרתני אתך, נתוספו לו שתי שנים, כמאמרם זכרונם לברכה (בר"ר פט, ב). יוסף עצמו על שחנט את אביו בלי רשותו של מקום, או לפי ששמע עבדך אבינו ושתק, למר כדאית לה ולמר כדאית לה, מת לפני אחיו (בר"ר ק, ג). דוד, לפי שקרא לדברי תורה זמירות, נענש, שנכשל בדבר עוזא ונתערבבה שמחתו (סוטה לה, א). מיכל, לפי שהוכיחה את דוד במה שרקד בחוץ לפני הארון, נענשה שלא היה לה ולד אלא במותה (שמואל ב ו, כג). חזקיהו, לפי שהראה אל שרי מלך בבל את בית נכתה, נגזר על בניו להיות סריסים בהיכל מלך בבל (מלכים ב כ, יח). ורבים כאלה מאד. ובפרק הכל חיבים אמרו (חגיגה ה, א): רבי יוחנן כד הוה מטי להאי קרא הוה בכי, וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו'(מלאכי ג, ה), עבד ששוקלים עליו קלות כחמורות, תקנה יש לו? ובודאי שאין כונת המאמר שיהיה העונש על שתיהן אחד, כי הקדוש ברוך הוא אינו משלם אלא מדה כנגד מדה. אמנם הענין הוא, שלענין משקל המעשים כך עולות בכף הקלות כמו החמורות, כי לא ישכיחו החמורות את הקלות ולא יעלים הדיין עינו מהם כלל כאשר לא יעלים מהחמורות, אלא על כולם ישגיח ויפקח בהשואה אחת, לדון כל אחד מהם ולהעניש אחר כך על כל אחד כפי מה שהוא, והוא מה ששלמה המלך עליו השלום אומר (קהלת יב, יד): כי את כל מעשה האלקים יביא במשפט וגו', כי כאשר אין הקדוש ברוך הוא מניח מלשכוח כל מעשה טוב קטן כמות שהוא, כן לא יניח מלשפוט ולהוכיח כל מעשה רע קטן כמות שהוא, ולהוציא מלב הרוצים להתפתות ולחשוב שלא יעלה האדון ברוך הוא בדיניו הדברים הקלים ולא יקח חשבון עליהם, אלא כללא הוא (בבא קמא נ, א): כל האומר, הקדוש ברוך הוא ותרן הוא, יתותרו מעוהי. וכן אמרו: אם אומר לך יצר הרע, חטא, והקדוש ברוך הוא מוחל לך אל תשמע לו. וזה דבר פשוט ומבורר, כי הנה אל אמת ה'. והוא מה שאמר משה רבנו עליו השלום (דברים לב, ד): הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול וגו', כי כיון שהקדוש ברוך הוא רוצה במשפט, הנה כך הוא עבור על המשפט, העלים את העין מן הזכות כמו מן החובה. על כן אם משפט הוא רוצה, צריך שיתן לכל איש כדרכיו וכפרי מעלליו בתכלית הדקדוק, בין לטוב בין למוטב, והיינו, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא (דברים לב, ד), שפירשו ז"ל (ספרי): לצדיקים ולרשעים, כי כך היא המדה ועל הכל הוא דן ועל כל חטא הוא מעניש ואין להמלט. ואם תאמר, אם כן, מדת הרחמים למה היא עומדת, כיון שעל כל פנים צריך לדקדק בדין על כל דבר? התשובה, ודאי, מדת הרחמים היא קיומו של עולם, שלא היה עומד זולתו כלל וכלל. ואף על פי כן אין מדת הדין לוקה, וזה, כי לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? --------הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות. אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת הפך השלשה דברים שזכרנו: דהינו, שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא, ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה, ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ז): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע. וזה חסד ודאי שאינה משורת הדין, אך על כל פנים הנה הוא חסד שאינו מכחיש הדין לגמרי, שהרי יש צד לתלות בו, שתחת הרצון שנתרצה בחטא וההנאה שנהנה ממנו בא עתה הנחמה והצער. וכן אריכות הזמן איננו ויתרון על החטא, אלא סבלנות קצת לפתוח לו פתח תקון. וכן כל שאר דרכי חסד: כענין ברא מזכה אבא (סנהדרין קד, א), או מקצת נפש ככל הנפש (קהלת רבה ז, כז), המוזכרים בדברי החכמים, דרכי חסד הם לקבל את המעט כמרובה, אך לא מתנגדים ומכחישים ממש מדת הדין, כי כבר יש בהם טעם הגון להחשיב אותם. אך שיותרו עבירות בלא כלום או שלא ישגיח עליהם, זה היה נגד הדין לגמרי, כי כבר לא היה משפט ודין אמיתי בדברים, על כן זה אי אפשר להמצא כלל. ואם אחד מן הדרכים שזכרנו לא ימצא לחוטא להמלט, ודאי שמדת הדין לא תשוב ריקם. וכן אמרו ז"ל (תענית פ"ב ה"א): מאריך אפיה וגבי דילה. נמצא, שאין לאדם הרוצה לפקוח עיניו פיתוי שיוכל להתפתות בו לבלתי הזהר במעשיו בתכלית הזהירות ולדקדק בהם תכלית הדקדוק. הן כל אלה ההשקפות שישקיף עליהן האדם ויקנה בם מדת הזהירות ודאי, אם בעל נפש הוא.

אחרי המוות אין כבר עבודה, אי אפשר לחזור בתשובה אי אפשר לתקן כלום אמרו חכמינו זכרונם לברכה: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא זה רק דוגמא של ערך שעה אחת מהחיים שלנו, מה אדם חי יכול להרויח על כל נשימה ונשימה נהלל יה הללויה

אני לא מתיימר לקרוא לעצמי רב, כך שאני לא יודע בדיוק מה לענות לך מה שכתבתי בשם המקובל הרב לוצאטו זצוק"ל, זה דברים שמובאים גם בנביא, איך השם יתברך אמר לירבעם שעשה חטאים נוראים, וגם החטיא את עם ישראל היקרים חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן כל זמן שהנר דולק, אפשר לתקן יש חזרה בתשובה לכל עבירה, רק לפעמים זה מאוד קשה לביצוע... וכתב רבינו יונה בספרו שערי תשובה "כי יעזור השם יתברך לשבים, כאשר אין יד טבעם משגת" ואני רואה את זה, איך דברים מסתדרים [בפרט עם הילדים הבוגרים שלי] מה שברור לי שאף אחד בעולם לא יכל לעזור לי, כי יש מלך לעולם כמו שכשהוא מחליט להעניש, אין מידו מציל. גם כשהוא מחליט לעזור , אף אחד לא יעצור בידו. שנזכה כולנו להתקדם בנחת לאט לאט, ולא להשבר מנפילות, אמנם אנחנו בני אדם חכמים ונבונים והכי חשובים בכל הבריאה ובכל זאת אנחנו רק בני אדם וכתוב שהשם יתברך לא בא בטרוניה עם בריותיו, הכל לפי היכולת בנחת בכייף ובשמחה

דבר ראשון, עזרה מבחוץ, 

כתבתי מכתב לאחותי [לא הייתי מסוגל לדבר איתה על זה במילים] והיא נסעה נסיעה של שעה כדי להיות איתי, ואז אחים שלי דאגו לי לטיפול ארוך [ששילמו מכיסם] יחד עם זה עשיתי שיוניים בחיים שלי, השקעתי בציור הרבה [היום אני מתפרנס מזה] פתחתי את הלב שלי לאהבה של בני אדם וירדרתי מהפוזה המצ'ואיסטית שהיתה לי, השתדלתי להקפיד על מילוי המשאבים הרגשיים שלי, שזה אומר להרבות בשהיה עם בני אדם טובים, ליצור בחומר, ולשיר כמה שאפשר. גם עשיתי שיוני גדול ועברתי ממערכת שהייתי נערץ בה למקום שבו הייתי יכול להיות פתוח למחשבה חדשה, וכך נחשפתי לתפיסות מעמיקקות של מחשבת ישראל [פילוסופיה יהודית] שבנו אצלי בהדרגה תפיסות עולם מבריאות ומייצבות.

דבר נוסף שעזר לי מאוד, זה להבין שהמחשבות שלי הן לא אני, בהתחלה הייתי קורא לזה דיאטת מחשבות, הייתי פשוט מנסה להרויח כמה שניות ביום ללא מחשבה, אם זה בריכוז בכוס קפה, מתוך ידיעה שמחשבה דוחה מחשבה וכך המחשבות המחרפנות לרגע מתמעטות, ואחר כך למדתי טכניקות של "לצפות בחושב" וכדו' של אקהרט טול [הספר שלו נקרא, לחיות את הרגע הזה וזה סוג של מיינדפולנס] שמבוסס על אותו רעיון שהמחשבה היא לא האני ושהיא הבעיה ולא הפיתרון, אני לא הכרי את הספרות הזו, אבל פשוט ראיתי שכמה שיש תשוקה של ממש לחשוב על הבעיות, אם נמנעים מזה, בהדרגה החיים מתחילים להיות נסבלים. גם היום אני חושב המון, אבל לא על הבעיות שלי, אני משתדל שהן לא יקבלו יותר מ20 % מהיום כי יותר מזה זה לא יעיל וזו הבעיה ולא הפיתרון.

אין ספק שהבראה היא סיפור מורכב, אבל אני חוב שזה מאוד, ושהסבל הוא לא מובנה בעצם המציאות, אלא הוא מולבש עליה, יש אפשרות לחיות חיים טובים באמת.

היום אני גם פחות מפחד מסבל, אם תבוא לי מחשבה שלילית אני יחבק אותה, מקסימום אני יאמר לחבר טוב, "אני רוצה למות" ואז נעבור לדבר דיבורי חכמה או על כסף והנפש שלי באמת למדה לתת לרגשות והמחשבות הקשות לעבור "דרכה" ולא להיתקע בה, 

אני חושב שצריך לדעת שחיים טובים הם לא רצף של אושר, אבל הסבל של הכאב הנפשי הוא מעיין רצף של סבל, כל אחד מהכותבים הכאובים פה, אילו היו לו גם הבזקים משמעותיים של אור בחיים הוא היה יכול לשאת את הכאב, הבעיה היא שהנפש לעיתים חווה רצף של כאב בלתי נסבל, אבל ברגע שהנפש מתמלאת מהמשאבים הרגשיים שמתאימים לה, [במקרה שלי - יצירה ואהבה] אז היא מתחילה לצבור כוח ולהכניס את הכאב לפופורציה וגם לכווץ אותו באמת

לסיכום: עזרה מבחוץ, שינוי תפיסת עולם ושינוי התנהגותי, והרבה מאוד הפחתת מחשבות

ה