היי לכולם אני בת 24 סטודנטית לתואר ראשון וזה כזה מצחיק ואבסורדי שעברתי כל כך הרבה בחיים ודוקא על ההפרעת האכילה אני לא מצליחה לנצח...
הכל התחיל בגיל 18 כשהחבר שהיה לי אז פשוט פלט: ״שאני אוכלת הרבה מידי״ אפשר לומר שמאותו הרגע השתנו חיי...
הייתי חיילת ושירתתי רחוק מהבית פשוט הפסקתי לאכול... הייתי אוכלת ארוחה אחת דלילה ביום וזהוווווו ! הייתי מתאמנת והייתי מרגישה מלכת העולם .. הייתי מרגישה מעל כולן .. שאף אחת לא יכולה להתחרות מולי.. כשהייתי רואה את חברותי אוכלות הייתי מסתכלת עליהם כמוזרות.. כל סופש הייתי יוצאת למסיבות עם חברות ומשתכרת (אפשר לומר שרק ביציאות כאלה הסכמתי לעצמי לאכול יחד עם האלכוהול) .
אחרי שהגוף שלי כבר הורגל למצב הזה של החסך באוכל ההקאות לא איחרו לבוא.. אבל דאגתי חהשתמש בהם רק בשבת . עם הזמן הם הפכו לקבועות ולאט לאט הסכמתי לעצמי לאכול יותר בידיעה שאני הולכת להקיא. הדבר היחיד ששמר עלי בריאה לדעתי זה השכל שלי.. לא הייתי מקיאה כל היום וגם לא כל דבר אלא רק פעם ב... . רק בגיל 23 התחלתי לטפל בזה וזה קרה שהבן זוג שלי כיום שם לב לזה והתחיל ללחוץ עלי ועל משפחתי. יש לי פסיכולוגית מדהימה וגם דיאטנית והם יחד איתי בדרך שאני עוברת! הבעיה שיש רגעים שאני פשוט חושבת לעצמי שאני לא רוצה לוותר על ההפרעת אכילה שלי , שטוב לי איתה. מאז שהתחלתי את הטיפול עליתי כ9 קילו ורע לי עם זה! אני מסתכלת במראה או בתמונות ישנות ואני לא אוהבת את מה שאני רואה ! יש בי מחשבות שאומרות הרי לא קרה לך שום דבר רע ב6 שנים האלה שצימצמת או הקאת פעם ב.. אבל מאז שהתחלת את הטיפול קרה הרבה רע ! התחלתי להתעסק יותר במראה שלי ובשומן שלי כי השמנתי . אני מרגישה שאף אחד מבחוץ למעט הפסיכולוגית שלי, שלא באמת מבין מה אני עוברת וכמה קשה לי . הייתי רוצה להפסיק עם הדיאטנית. אשמח לתגובות או לרעיונות כיצד עוד אפשר להרזות בדרך טובה.