אני לא מהמומחים, אלא חולת סכרת נעורים בעצמי בפעם אחת שהזרקתי בטעות כפול קצר טווח הייתי במצב של כמו פגיעה מוחית קשה. מודעות חלקית, חוסר שליטה בתנועות הגוף וקצף מהפה. ממה שאני יודעת זה יכול להוביל לקומה קבועה. בגלל הפגיעה המוחית.

דודו טופז ניסה להתאבד ככה בפעם הראשונה ולא הצליח לו. אם לוקחים 200 יחידות אינסולין ואוכלים פחמימות בהתאם אז לא קורה כלום (חוץ מהשמנה וכו'). כמובן שמסת הגוף משפיעה על כמות האינסולין הנדרשת אבל השאלה היא לא כמה אינסולין לוקחים אלא לאיזו רמה יורד הסוכר בדם. מתחת ל-70 זה היפו, מתחת ל-40 זה מתחיל להיות מסוכן עם סיכוי לפגיעה בתאי המוח ואיבוד הכרה. מתחת ל-20 זה כבר ממש סכנת מוות ובעיקר אם זה קורה בשינה ולא מתעוררים. לצערנו יש כאלו שנפטרו בגלל ירידת סוכר ופגיעה בפעילות המוח. כיום בזכות ניטור רציף עם סנסורים הסיכוי שזה יקרה ירד משמעותית.

כן אבל טופז לא היה חולה סוכרת, הגוף שלו אמור לאזן את עצמו אפילו מכמויות גדולות.. אצל סוכרתיים- מספיקה אפילו כמות קטנה יחסית כדי להוריד להיפו חזק מאוד תראה מה כתבה יערה גז בתגובה הראשונה- והיא מתארת בסהכ כמויות קטנות מאוד, סביר להניח שלא יותר מעשר עשרים יח'. לכן שאלתי על כמויות של 100 200 יח', בעיקר רציתי לדעת אם מוביל למוות ממש או "רק" פגיעה מוחית קשה יותר או פחות

דודו טופז כן היה חולה סוכרת ולקח אינסולין, בגלל זה היה איתו עט ההזרקה. הגוף לא יכול להעלים את האינסולין החיצוני העודף, לא אצל סוכרתי ולא אצל אדם רגיל. אם תתקעי לסתם מישהו באוטובוס עט שלם והוא לא יאכל מתוק ולא יקבל גלוקוז, סביר שהוא יאבד הכרה וימות אם לא יעזרו לו. אני סוכרתי סוג 1 במשך מעל 30 שנים ועברתי את רוב החוויות האפשריות עשרות פעמים. קורה לפעמים שלוקחים בטעות את האינסולין הקצר במקום הארוך בכמות ענקית וצריך פשוט לאכול הרבה מתוק אחרת אפשרי להגיע לאיבוד הכרה ואפילו למוות. עניתי לך בצורה הכי מפורטת על כל מה ששאלת עוד קודם והתשובה לא השתנתה, תקראי שוב.

דבר ראשון תודה רבה על התשובה- לא ידעתי שטופז היה סוכרתי.. דבר שני- אני בן. זכר. ואם כבר ענית וכתבת שיש לך ניסיון- יודע למה אם אני-סוכרתי, אעשה כושר, נניח ריצה וכו, הסוכר ירד עד להיפו, אבל לאדם בריא זה לא יקרה? בגלל התופעה הזאת חשבתי שגוף בריא יכול לאזן אינסולין עודף. מבין שטעיתי אז לא מובנת לי התופעה- למה כשאני עם סוכר נורמלי בלי בולוס פעיל, הסוכר יכול לרדת בקלת וחייב לאכול ואדם רגיל- שהסוכר שלו נניח 70- יעשה אותה פעילות ולא ירגיש כלום?

גוף בריא גם לא מאזן עודף אינסולין שהוא חיצוני, כשאדם בריא עושה ספורט והסוכר שלו קצת נמוך בגוף שלו פשוט יודע לא להפריש יותר, אבל אם יוזרק לאדם בריא אינסולין, גם לו יפגע המח. בקיצור, לא הייתי משתמשת בזה כדרך טובה לנסות למות, כי במציאות יש אפשרות של פגיעה מוחית וחיים שלמים של מוגבלות. לא הייתי בונה על זה. ומעבר לזה אם אני מבינה נכון את השאלה, בעיקר הייתי מחפשת מי שיעזור רגשית. יש תרופות יותר טובות שמאזנות את המח מאינסולין ...

הבנתי, תודה.. מה שכתבת על פגיעה מוחית וכו זה בדיוק הנקודה.. וזה לא אומא שאשתמש בפועל, האפשרות בלבד מרגיעה. שיש דרך לצאת. אולי שנה הבאה..

תמיד יש דרך לצאת מצד שני גם יש דרך לשפר את החיים. זה לא פשוט, אבל מעניין לחיות. יש המון מה ללמוד לפני שמחליטים לעשות צ׳ק אאוט. הבעל שלי התאבד לפני שלוש שנים. זו לא בחירה טובה ואלה שחזרו משם אומרים חד משמעית שמתחרטים שניה לפני שאתה באמת מת. זה נראה לי רגע נורא להיות בו. ואז למות.

אלוקים ישמור זה נשמע נורא.. לגבי בעלך אני מתכוון. אני לא מביע דעה לגביו רק על עצמי- זה לא יבוא לעולם כהחלטה רציונלית, רק בתוך התקף דיכאון חזק שאז רק חושבים איך לברוח אין דרך לשלוט לא מתוכנן.. שנה טובה שתהיה לך בכל אופן, ותודה על היחס..

ברור שזה תוצאה של דיכאון. כמו שאני רואה את זה דיכאון שהוא כזה עמוק, זה כמו מחלה, לא פחות מה סכרת. המח לא מצליח לייצר את ההורמונים והכימיקלים הדרושים כדי לחיות ולהרגיש טוב. צריך לטפל בזה כמו שמטפלים בסכרת עם אינסולין, ובסוף זה עניין של בחירה, נשמע שאתה כרגע במקום שיכול לטפל בזה, אבל כשהוא תוקף חזר(הדיכאון) אז כבר לפעמים זה מאוחר מידי, וגם אין מוטיבציה לטפל בזה. אז נשמע שעכשיו זה הזמן בשבילך. לפעמים זו עבודה להיות בריא, בין אם פיזי ובין אם רגשי.

סיפור עצוב יערה, אכן ייתכן מאד שיצליחו לשלוט בעתיד גם במצב הרוח שלנו. לגבי רמות הסוכר אוסיף רק שהלבלב מייצר אינסולין בתאי ביתא אבל גם גלוקגון מיוצר בתאי אלפא להעלאת רמת הסוכר במידת הצורך (וגם הכבד אבל לא נכנס לזה). בסוכרת סוג 1 רק תאי הביתא לא מתפקדים. אם מספקים אינסולין חיצוני בכמות גדולה מדי, הגוף לא יצליח לווסת את רמת הסוכר ולכן יש נפילה להיפו. עקרונית אפשר לתקן כמעט כל כמות של אינסולין חיצוני ע"י כמות תואמת של גלוקוז חיצוני.