היי שירה. זה נכון. לכל דבר יש סוף. גם לחיים עצמם. את זה לא ניתן לשנות, ולכן לטעמי אין בכלל מקום להתעסק עם זה, כי הרי למה לחפור בליבנו עם כפית עבור מה שלא ניתן לשנותו? אבל כן ניתן לשנות את דרך הסתכלות שלנו על החיים. לפי מה שכתבת יש לך המון. יש לך בעל, בית, וכמובן ילדים קטנים, שאת כל עולמם. הם מסתכלים עלייך בדיוק כמו שאת הבטת בהורייך. מעגל החיים.... זה ממש בסדר להיות עצוב, אבל אל תתני לדמעותייך לעוור אותך מהטוב שנמצא בחייך.

היי שירה יש לי זווית נוספת לדבריו של אנטוניו היקר מה אבא ואמא שלך כעת רוצים הרי אם הם היו כעת לצידך דבר ראשון שהם היו מבקשים ממך זה לעצור את הצער ואת הדמעות להמשיך את דרך החיים כי את חייבת להיות אשה לבעלך אמא חזקה לילדים החמודים וכמובן כמובן אשה חזקה לעצמך את עמוד החוסן של הסביבה שלך אין להם חוסן אחר מבלעדך ולא יהיה להם כי אין על אמא בעולם הידיעה שאבא ואמא ז"ל נמצאים במקום הטוב שיכול להיות להם זהו הדבר שצריך להרגיע אותנו שהרי יתכן ואם הם היו עדיין איתנו הם היו בסבל שהרי הדבר מצוי יותר בקרב בני גילם ל"ע חלילה אז שירה זהו מכתב ואבא ואמא שכ"כ אוהבים אותך שירה בתינו היקרה לנו מאד יודעים גם יודעים אנחנו כמה קשה לך האובדן, קשה לנו לחשוב מה יעבור עליך כאשר נהיה שם למעלה אבל שירה כשנהיה שם נדע טוב מאד שנגיע למקום הטוב ביותר ע"פ מה שהכנו כצידה לדרך שם בשמים שירה היקרה לנו מאד רצינו שתדעי כי חלק מהמנוחה שלנו שם יהיה אך ורק אם לך יהיה מנוחה כאן, ואם חלילה לא, אזי שיהיה לנו קשה מאד להשלים עם העובדה שכ"כ קשה לך. לכן אנחנו מבקשים ממך שירה תמשיכי את מפעל החיים תמשיכי את הנחת שעשית לנו כאן בעולם הזה ותראי לנכדים המתוקים כיצד אנו היינו חזקים בשבילך והמקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים אבא ואמא מתחננים עליך בתינו שובי לחייך הטובים כי זה הנחת שלנו שם למעלה נתנו לך את הכלים ומסלולי החיים כיצד להתמודד בכל דבר בחיים כעת תהיי את כך למשפחתך הברוכה והטובה שירה תעשי את זה לעילוי נשמותינו מבקשים באהבה עד אין סוף נשיקות לכולם אבא ואמא

היי צריך לזכור שהמוות הוא חלק טבעי מהחיים. אין מה להתבאס. אלה לנסות ולהגשים את עצמנו כמה שאפשר. צר לי לשמוע על הורייך זיכרונם לברכה. אבל אני בטוח שהם היו רוצים לראות אותך מאושרת פורחת.

שירה כתבתי פוסט אלייך.לא יודעת נעלם.אז כותבת מחדש.תודי כרגע שאת בדכאון.עכשיו דכאון זה לא מסע כייפי.מה שכן יש גלים שקל לחוות אותם.ויש גלים מגעילים ומפוחדים.לחוות אותם.את יודעת כשאבי נפטר.הוא כל הזמן היה מכין אותי שעוד מעט זה הסוף שלו.ואני אקבל את מותו בקלות.ואכן זה באמת קרה.לא קיבלתי את זה קשה.אבל כאילו מאחר ואני מטפלת בקשישים והיתה לי קשישה בשנות התשעים.שהיתה ברגעים האחרונים שלה.והיא ביקשה שאעזוב את מטלות הבית ורשה לידה ואגם ככה עשיתי.היא היתה מאוד מפוחדת.וכן ישבתי לידה.הבאתי לה לשתות.ואז התחילו לי כאבים ברגליים.שעברו לזרועות ולידיים.אבל לקחתי את זה כמעשה חסד.למרות שנכנסתי לדכאון קשה ובעקבות זה פיברומיאלגיה.עצה אלייך קחי את הזמן תתחילי להכיר את מאפייני הדכאון שלך וככה תבריאי.רחי טיפול תרופתי בהתחלה שיתאים לך.בהצלחה

היי שירה יקרה, מצטער על אובדן הורייך. כתבת שאביך נפטר לפני כ-4 חודשים. מרגש לקרוא על הקשר הקרוב שהיה ביניכם, על כך שהיה לו (ועדיין) תפקיד משמעותי בחייך. אכן, אובדן של הורים מעורר הרבה צער, ויכול להציף שאלות קיומיות באשר למעגל החיים, שכן במותם אנחנו הופכים להיות "ההורים של", הקרובים יותר לסיום החיים. עבור כל אחד ואחת קשר אחר עם ההורים, ותפקיד שונה שהם תופסים בחיינו, אבל עם המוות שלהם, משהו בתפקיד הזה משתנה, ואנחנו צריכים להתארגן מחדש באופן שונה בחיים. אני חוזר שוב למשך הזמן בו את באבל על אביך - 4 חודשים. זמן קצר כל כך, ולצד זאת עולה איזושהי ציפייה מעצמך או מהסביבה שלך אלייך, לחזור לתפקוד מלא, כמו שהיה, מבחינת נראות, מצב רוח ותפקוד. זו מרגישה לי ציפייה לא הוגנת למול אובדן כואב של אדם קרוב אלייך כל כך. הגיוני להיות עצובים, להרגיש בלבול, להעלות במשקל, לא להיות מטופחים בחודשי האבל. לתקופת האבל אין מועד אחיד אצל כולם. יש כאלו שתוך זמן קצר יכולים לחזור לתפקוד ולכאוב בתוכם, ויש אחרים שזקוקים לזמן ארוך יותר. בכל מקרה, 4 חודשים לא נחשבים בספרות המקצועית כמשך זמין חריג לחוות את סימני האבל שתיארת, כלומר נראה שמדובר בתגובה נורמלית לאובדן. יחד עם זאת, לאור המצוקה הרגשית שאת חווה, מציע לך מלבד טיפול תרופתי (שיכול לסייע אולי להפחית את סימני הדכדוך והחרדה אך לא לסייע בעיבוד הרגשי של האובדן) לפנות לסיוע מקצועי. בין אם דרך קופת החולים, או באופן פרטי. ישנם פסיכולוגיות ופסיכולוגים המומחים לנושאים של אבל ואובדן, ומציע לך להיוועץ בהם, אם כי הנושא מוכר גם לכל איש טיפול מוסמך. בטיפול פסיכולוגי ניתן לעזור לעבד את האובדן, להבין את המשמעות שלו בחייך ולהתארגן מחדש עם הכאב. מה דעתך? מחזק מרחוק, רועי