לא יכולתי לפתוח את הבוקר בשאלה כל כך יפה, אמיתית, כנה, וכל כך חשובה. זה לא משנה אם זה אח, אמא, אבא, אחות, דוד או דודה, הדברים האלו שאת חווה אני יודע בדיוק מה את מדברת. בגדול קודם כל יש לך הורים, שהתפקיד שלהם הוא לטפל בזה, לא תמיד אני יודע מניסיון שלהורים בכלל יש כלים לטפל בדברים האלה. ולכן מצד אחד את צריכה להבין קודם כל שזו לא אחריות שלך נקודה! ופה זה נגמר! מצד שני את לא יכולה לעזור לו נקודה סוף פסוק! החוסר אונים והאי וודאות יכולים לחרפן בנאדם כי לפעמים בנאדם רוצה לעזור לאדם במצוקה כל עוד שזה משפחה אבל אין יכולת אין כלים. הדבר הכי טוב שאני יכול כן לכתוב לך זה תדאגי לעצמך קודם כל, תסירי אחריות מאחיך כי זה לא התפקיד שלך, תביני ואל תקחי שום אשמה על מצבו כי זה דברים שהוא מתמודד איתם וזה בסדר להתמודד מול הדברים האלה נכון זה קשה אני מסכים אבל זה בסדר להתמודד עם זה, זה קשה זה מרסק נפשית, זה מוריד אותך למטה, כאילו אני יודע בדיוק, אבל אין לך ברירה אלא להרים ראש ולהבין שזו הסיטואציה שנקרתה בדרכך אל תחפשי דרכים לעזור לו, או שגורמי טיפול יכנסו לתמונה או שתאמרי להורים זאת. כשיש מקרה מהסוג שאת מתארת אז הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות זה דברים למען עצמך, כל אתגר שעומד בפנינו מביא מכשול, תחשבי כמה מכשולים בנאדם יכול לעבוד בפרק זמן כל כך קצר, מה שבפועל קורה זה שכשיש לאדם כל כך הרבה דברים על הראש שהוא לא מסוגל להתמודד זה מביא אותו לידי חרדה והחרדה בסוף מביאה לדיכאון כתוצאה מחוסר אונים. מה שאת יכולה לעשות במקרה שלך זה פשוט לעשות דברים למען עצמך, לחזק את עצמך, לעשות דברים שאת אוהבת, תכתבי יומן אישי, תכתבי את האתגרים שיש לך ואת ההשגים שהשגת, גם טיפול שיחתי ועידוד מצד הסביבה יכול לעזור, אבל בעיקר כלים להתמודדות והבנת הסיטואציה שהוא זה הוא לא תשני אותו והקשיים שלו זה שלו לא שלך, זה משפיע עליך נכון, אז תתמכי בעצמך בדרכים אחרות תעשי דברים שאת אוהבת תחזקי את עצמך במקומות שבהם את מרגישה מרוסקת. ותביני שזה פיק שצריך לעבור, החיים פה הם עניין של זמן שאול, הכל פה בחיים הוא פיקים, לא הייתי משתמש במילה משבר כי היא הרבה יותר קשה, פיקים זה דבר הרבה יותר קל כי זה מקטין את המילה "משבר", פיק היה פיק יחלוף, הרי הוא לא 24/7 בטח עצבני, אני נוטה להאמין שיש לו רגעים אפילו קטנים ביותר שהוא מצליח קצת להיות בסדר, להבין שמדובר בפיק וזה יחלוף, גם לנסות לפתוח את הדברים בפניו אולי בספק כן אבל יכול להיות שיעזור, לא יודע אם יהיה לו את היכולת להקשיב במצב שלו אבל תדעי לך ששום דבר אנשים לא עושים מרוע לב פשוט אלא מחוסר יכולת להתמודד והם פשוט בורחים מהמציאות למוסיקה, יש כאלו בורחים לסמים, ויש כאלו בורחים למשחקי מחשב ופלאפון, כאלו אנחנו בני האדם. רק שיהיו ימים טובים יותר אמן

תודה רבה על המילים התומכות. לקח לי, לאחותי ולהורים שלי הרבה זמן לשחרר ולהבין שזה לא מתפקידנו להציל אותו ורק הוא יכול להציל את עצמו ומאז שגילינו את המרכזים למשפחות אז ישנה הקלה מסויימת, גם אני וגם הורי נעזרים בהם לא מעט. הוא מטופל ומתגורר בהוסטל אותו הוא מנסה לשלב עם מסגרות תעסוקה אבל יש לו קשיי הסתגלות והוא נפלט מהן לא פעם עקב בעיות משמעת. כל פעם כזו הלחץ אצלו עולה והוא מגיע לבית המשפחה במצב נסער, לא תמיד אני יכולה למצוא לאן להתרחק במצבים כאלה אז השאלה מה עושים במצב כזה? בטוחה שתסכים איתי שלהתעלם זה לא טוב ובטח ייצר חווית בדידות קשה יותר אצלו, יש לו דף פעולות הרגעה שקיבל בעבר אבל גם בזה הוא לא מספיק מתמיד ובזמן אמת כשהוא כל כך נסער קשה מאוד לדבר אליו בהיגיון, למעט מקרים בודדים שכן. גם לפעמים יש לו מצבים כאלה שהוא כועס עלינו שאנחנו מבקשים ממנו שלא יפצע את עצמו, לא מדובר בפציעה לשם אובדנות אבל הוא עושה את זה בתדירות גבוהה מאוד ומודע לסכנה שבכך והגבול הדק שבין זה לבין פציעות מסכנות חיים יותר. זה מאוד מתסכל.

כמו שאמרתי אני גם מאוד רגישה ובכללי קשה לי לראות דם ופציעות ומראות קשים, כבר כמעט התעלפתי פעם אחת כשליוויתי אותו למיון ועשו לו זריקות ותפרים ביד לאחר מעשה שטותי בביה"ס וכל פעם שהוא מכוון את הסכין ליד שלו הוא עושה את זה בדרמטיות כזו שזה מאוד מדאיג והראש שלי כבר מריץ סרטים על הגרוע מכל. אם הוא פוצע את עצמו אז הוא גם בוכה אחרי זה וכועס על עצמו ודואג מהצלקות שישארו שאחרי ואיך להסתיר אותן וזה לא נגמר רק בפציעה עצמה. מה אני אמורה לעשות? אולי כדאי להגיד לו שאני פשוט לא מסוגלת לראות את זה כי זה מכניס אותי לחרדה גבוהה וכך זה לא יתפרש כאילו אני נוטשת אותו בסיטואציה הקשה הזו? כל מקרה כזה איתו גורם לי להרגיש כאילו עוד שניה אני מקבלת התקף לב ועכשיו הוא בתקופה לא טובה ואני חוששת שזה יחזור על עצמו.

תשמעי אני מבין טוב מאוד למה את מתכוונת, קודם כל לגבי המצב שאת חווה, זה ברור ומובן את חווה ביחד איתו בעל כורחך את המצב שלו, תראי אין הרבה מה לעשות אלא אם כן את עוברת דירה, למעט זה צריך להבין מתי להוריד פשוט את הראש, לא יותר מדי להטריף אותו אולי, לתת לזעם הזה לעבור לגל הקשה הזה לעבור, וכן אני מסכים איתך זה חרא וזה משפיע, מי כמוני יודע... זה משפיע ועוד איך משפיע, ממש בכל תחומי החיים משפיע באמת שאני כולי לב ומבין אותך. הצרה היא שאיש לך אפשרויות הבעיה שאת יודעת לפעמים בנאדם סוחב יותר מדי דברים על הגב שלו מן שקים כאלו שפשוט קשה לו להתפתח בעצמו וזה מצד אחד רציונלי ומובן ומצד שני צריך לדאוג לעצמך גם בכל המצב הזה ולא להישאר אדיש ורק "לטפל" באח או במה שזה לא יהיה. כי אחרת את תהיי פשוט אבודה. לגבי הקשיי הסתגלות של אחיך, תראי זה משהו שהוא יהיה חייב ללמוד, יהיה לו קשה, אבל זה ממש ביטואציה הגירויים בסוף יפסיקו זה שאלה של זמן, כן אני מבין כמו שזה נראה גם אחיך בנאדם מאוד רגיש. התקפים של זעם או זעם עצמי הם נוצרים כתוצאה מלחצים שלנו מהסביבה או גם מעצמנו אנו, ואנחנו לא תמיד יודעים איך להתמודד איתם איך לאכול אותם, גם זעזוע מסוים בחיים שלנו משבר או פיק כזה או אחר זה טבעי כאילו הכל בסדר. הקטע הוא שכנראה שהוא מלקה את עצמו על הדברים האלו, וצריך אני חושב כאילו אני לא מטפל או משהו כזה אלא כותב דרך העיניים שלי, אני חושב שבאזישהו אופן צריך לנתב אותו מבחינת הזעם והתסכול להוציא את הדברים האלו בצורה קצת שונה קצת אחרת, זה יכול להיות חדר כושר, שחיה, והרבה שיחות פשוט, לחזק אותו לעודד אותו, כמובן ששוב זה לא התפקיד שלך, אלא למנות איזשהו איש אמון בנאדם אמון שיוכל לעזור לו להבין איך להתמודד מול העולם המורכב שלנו והוא באמת מורכב. תשמעי זה לא שהוא חריג או משהו כזה המון אנשים לכי תסתכלי ברחוב תראי אנשים צורחים אחד על השני למה לצרוח שאפשר לדבר? הם לא יודעים איך להתמודד יש אחד מגיב באלימות השני מגיב אחרת, חוסר כלים או יכולת להתמודד מול דברים. פשוט לאט לאט צריך ללמוד איך לעשות את זה, אני כותב לך אבל זה משהו שהוא צריך להבין. וזה גם בסדר להרגיש מה שהוא מרגיש עם הזמן התקווה היא שהוא יוכל לקבל כלים ויוכל אולי להפיק הבנה הגיונית מסוימת לגבי המצב שלו ואולי באמת לאט לאט ינסה לקחת אחריות על חייו. לגבייך, אין ברירה בולעים את הגלולה המרה, מרימים ראש, גב זקוף ופשוט עם כל הצער והכאב והקשיים באמת קשיים שאני מבין מה את חווה בדיוק מבין, את צריכה קודם לקדם את עצמך בחיים, גם את עוברת קשיים כתוצאה מ... ולא להתעלם אלא פשוט יותר להתרכז בחיים שלך, אם את עד היום התרכזת 90% בו ו 10% בך, תהפכי את זה, 90% בך ו 10% בו זה הכל. יש המון גורמי טיפול, וגורמי שיקום שיכולים לתת מענה בדבר הזה. ופשוט את צריכה להיות חזקה לדעת שזה יעבור וזה בטוח יעבור, אלה הם החיים כל הזמן עליות וירידות ואתגרים חדשים יתווספו לישנים. לא להיסחף איתם פשוט להאמין בעצמך ולהיות בטוחה בעצמך וגם להיות גאה בעצמך על ההתמודדות החזקה שלך כי זה יתווסף לעוצמות העתידיות שלך ליכולות התמודדות עם דברים ואתגרים קשים שבנאדם אחר לא ידע איך לאכול את זה.

וכן, כנראה שאני צריכה להסתכל על הצד החיובי של זה כי התמודדות כזו מאתגרת ומלאת עליות וירידות ואי ודאות מפתחת עמידות רגשית שאולי מתישהו תועיל לי בחיים. לא יודעת, כנראה שהייתי צריכה קצת לפרוק את כל זה כי אחרי חודש מלא חרדות ומתח ונראה לי שגם דכאון אני פתאום מצליחה להרגיש את הרגשות שלי ולהבין אותם לעומק וזה מציף בקטע טוב אז תודה על ההזדהות. לפעמים זה יכול להרגיש מאוד לבד להיות אחות לאח מתמודד.

זה לא של להתמודד אבל את פשוט צריכה רק לחבק אותו להניח לו שצריך ליהות חברה טובה שלו ולהבין שאת לוקחת ללב זה לא עוזר זה הדרך שלו כרגע הוא מתמודד עם תסכול והתסכול הזה הופך ליהות כדור שלג של עצבים ושל הרגשות נוראיות הוא מנסה להתמודד את זה הכי חשוב לא לשכוח אני חושב שאת כן צריכה להרים את במושכות ולשבת לדבר איתו ולהגיד לו שכן צריך מישהו שידבר איתו שיפתח את הדברים כי יש דברים שגורמים לא למצוקה והוא חייב לשחרר מהם. זה לא פשוט שילד אחד הוא סוחף את כל הבית אבל ככה זה משפחה ואת צריכה להקל על עצמך יותר בורא עולם אחרי על אחיך את עושה את מיטב מאמצך זה לא שאת לא דואגת לו זה גם את מתמודדת עם משהו פחות או לא זב לא חשוב אין מה לקחת ללב בתהליך שהוא במלא יצטרך לעבור אם זה לא יתפרץ עכשיו אז בעוד כמה שנים . שניכם עכשיו צריכים לנוח לתת לדברים לקרות והכי חשוב שתביני שאת לא אשמה במצב שלו ואת לא אשמה שאין לך את הכלים לעזור לו זה לא תפקידך התפקיד שלך זה ליהות שם בישבילו וזהו לתת לו לבכות לצעוק להתעצבן נכון זה לא נעים אבל חייב להשתחרר. מקווה שעזרתי לך

לאהוב אותו ולתמוך בו. הן מילים יפות אבל במציאות יש להן מחיר גבוה מאוד. תאהבי את עצמך. תשמרי על עצמך. יש לנו את הפנטזיה הזאת, שנצליח להציל ולהושיע. אך כאשר מדובר בהפרעה נפשית צריך כאן מענה הרבה יותר עמוק ומקצועי. אהבה והכלה הן פלסטר. תשמרי על הנפש שלך. על השפיות. על הבריאות. שלך. קודם כל. כותבת במלוא הכאב. הזעם. הניסיון. וההבנה.