מנהלי קהילה
כבר שנתיים שאמא שלי לא מבינה ומאשימה אותי בהפרעה
אני לאחר וויכוח קשה עם אמא שלי, היא אומרת שאני חוזרת שוב פעם לא לאכול ולרדת במשקל ושהיא רואה שירדתי במשקל. היא צועקת עלי "מה הבעיה לאכול? תאכלי! את זאת שמכניסה לעצמך לראש שאת לא יכולה , תשלטי בעצמך!! תשלטי! את כבר בת 18 תשתלטי על עצמך את כבר בוגרת! אם אני אשב איתך ותאכלי את יכולה!?" ואז עניתי לה שאני לא יודעת , ואז היא צעקה עלי שאני אשמה שאני מכניסה לעצמי לראש ושאם אלך לאשפוז היא תגיד להם שלא אכפת להם ממני ושיכניסו אותי לאשפוז פסיכאטרי.
שנמאס לה להתעסק עם זה , ומיצידה שיקחו אותי ויאשפזו אותי כי היא לא הולכת לבוא לבית חולים ולדאוג לי. אני כל כך כועסת עליה , כל כך כועסת שלא בא לי לראות אותה יותר בחיים שלי ואני נשבעת שאני לא רוצה לדבר ולראות אותה. מיצידי שתעלם ולא תחזור.
אני לא יכולה לשלוט בעצמי. אני לא יכולה לשלוט בעצמי. אני לא יכולה לשלוט בעצמי!!!! למה קשה לה לקבל את זה? למה קשה לה לקבל שהבת שלה לא מושלמת כמו שהיא רוצה? למה קשה לה עם זה שאני יורדת במשקל והיא לא מצליחה? למה היא רעה ומגעילה? היא יורדת על בנות שהן מאושפזות, היא צוחקת עליהן אומרת שהן נראות נוראיות ומה יש להן ושהן חולות בנפש.
גם בשנה האחרונה שנכנסתי פעמיים לאשפוז היא צעקה עלי מחוץ למחלקה שאני אפסיק עם זה , שאני אשמה ותראי מה עשית .
למה קשה לה להבין? בזמן שהיא לא מבינה , אמהות אחרות כן מבינות ואוהבות את הבנות שלהן ודואגות להן גם אם קשה להן וגם אם הן בגיל 18 . כשהייתי באשפוז בשנה האחרונה ראיתי את האמהות מחבקות ומעודדות את הבנות שלהן , כשהן לא מסוגלות הן מבינות ונותנות להן את הזמן. אבל היא , רק האשימה אותי שוב ושוב , ואמרה שהיא לא מבינה למה לא לאכול ומה זה לא לאכול ותראי איך את נראת. את נראת חולה , את רוצה להיות באשפוז פסיכאטרי? את רוצה שיתנו לך כדורים? יהרסו לך החיים ואני לא הולכת להיות בשבילך כשתרצי וכשתגדלי, את כבר נערה גדולה בת 18 וצריכה להתמודד לבד עם הכל בלי עזרה מההורים גם כשתהיי אמא עם ילדים אני לא יהיה שם בשבילך. זה מה שהיא אמרה , וגם היום היא אמרה את זה.
היא כעסה עלי על זה שעניתי לה על מה שהיא שאלה " את רוצה להפסיק את הדיאטה? את רוצה שאקח אותך לאשפוז?" אז עניתי לה שלא , ואז היא צעקה עלי הנה את רואה את רוצה להישאר ככה . אחר כך היא לא מבינה למה אני מתרחקת ממנה. אל תציעו טיפול פסיכולוגי לשתינו ביחד , כי זה לא עבד ואני גם לא רוצה. והיא חושבת שכל מי שפסיכולוג הוא חולה נפש.
אני רוצה ולא רוצה , אני לא רוצה להפסיק את הדיאטה כי רק ככה אני יהיה רזה ויפה ואגיע למטרה שלי. ואני גם רוצה כי נמאס לי מהמחשבות, ובעיקר מהאמא הזאת.
אני כל כך כועסת שאני כבר משתגעת , אני שונאת את ההתנהגות שלה ואחר כך היא לא מבינה למה אני לא פונה אליה ומספרת לה מה אני מרגישה. כל הזמן אני מרגישה שאני צריכה לרצות אותם, כמו באשפוז שבשביל שהיא לא תצעק עלי ליד כולם אז אכלתי בכח והתחלתי לבכות. שאני עכשיו צריכה לאכול בשביל שלא נריב , אבל מה איתי? אני אמשיך לבכות ולשנוא את הגוף שלי והם יהיו מרוצים ויגידו סוף סוף את אוכלת?
לא רוצה אשפוז , לא רוצה שידברו איתי על זה שאני לא אוכלת . אני לא רוצה שיתערבו לי אני שונאת את כולם.
היא פשוט לא מבינה , למה קשה לה להבין את זה? הרבה אנשים מבינים אבל היא לא. היא לא מוכנה לקבל את זה, היא מסתירה את זה מכולם כשכולם שואלים. היא מתביישת אם הבת שלה תקח כדורים שיכולים לעזור, היא התביישה להגיד שאני בבית חולים ואמרה שאני לא מרגישה טוב בבית כבר הרבה זמן.
"יחשבו שהבת שלי חולת נפש, מה יחשבו עלינו?" אז לא אכפת לה ממני , אכפת לה מעצמה.
תודה שקראתם עד כאן אם הגעתם עד לכאן , הייתי צריכה לשחרר
איילת השחר
כי היא אמא, ואני כאמא אומרת לך שאמא תמיד תמיד תדאג לך גם אם תהיי בת 100
אביה190
כל כך מבינה אותך. לפעמים הדאגה של ההורים שלנו אלינו היא כל כך גדולה שהם לא מסוגלים לשחרר. גם הורים שלי לא מהסוג התומך, לצערי, אבא שלי אפילו איים שיפסיק לממן לי את לימודי התואר כי אני "הורסת לעצמי את החיים" והוא לא רוצה להשקיע את הכסף שלו בתואר שלא יצא ממנו כלום. אבל למדתי להתנתק. כשהם מדברים אליי ככה אני לא שומעת, רק מהנהנת ועונה להם בכבוד. וזה כואב. אבל אני יכולה להבין אותם. אני מאוד מצטערת בשבילך ומקווה שיש לך חברות טובות שיתמכו בך
Skinny
אני מצטערת גם בשבילך :heart:
איילת השחר
אני כאמא אומרת לכם שההורים רק מחפשים את טובת הילדים שלהם - גם הילדים שלי טוענים שאני אמא יותר מדי חודרנית לפרטיות שלהם - אבל תמיד תמיד הם אחר כך באים ואומרים אמא את צודקת חבל שלא שמענו בקולך - אני זוכרת את אמא שלי כשהייתי חיילת בצבא ובכלל, כשהיתי נכנסת הביתה או יוצאת - היא היתה מנשקת אותי בסף הדלת כל כך הרבה שבקושי הייתי מצליחה להכנס או לצאת מהבית - וגם אני הייתי כועסת , היום כשהיא איננה אין לכם מושג כמה אני מתגעגעת לרגעים האלה שהיא היתה מנשקת אותי בסף הדלת
Skinny
לא כל ההורים הם אותו הדבר לא כולם באמת יהיו בשבילנו או יאהבו וידאגו לנו. אי אפשר להגיד שההורים רוצים את טובת הילד , בגלל שלא כל ההורים אותו הדבר ולא מכירים את כל ההורים ואת ההתנהגות שלהם כלפי הילד/ה. היא לא מקבלת שום דבר שאני אומרת או בכלל היא לא מקבלת את אף אחד , היא עסוקה רק בעצמה ולא מדברת איתי ולא מתפנה אפילו לשיחות איתי.תמיד היא מדברת רק עם חברות שלה וצוחקת וכשאני רוצה לדבר איתה היא אומרת לי מה אני רוצה ממנה. אני בטוחה שאת רוצה את טובת הילדים שלך ושאת אמא מקסימה, אבל לא כולם ככה. וגם אם מישהו רוצה לטובת הילד שלו הוא לא אמור לדבר ככה במצב כזה , גם אם אותו בנאדם לא מבין הוא לא צריך לצעוק ולהאשים אותי במשהו שאני לא אשמה בו ושאין לי שליטה עליו.
אביה190
ברור שאת צודקת. שלא תביני לא נכון, אני מאוד אוהבת ומעריכה את ההורים שלי וחייבת להם המון. אני רק אומרת שמהצד שלנו, לפחות כרגע, יש דברים שהיינו רוצות שיהיו אחרת
איילת השחר
אני רוצה לתת דוגמה של וויכוח עם הבן שלי - הוא הכיר משהי - ואותה המשהי לא היתה נראית לי כמתאימה לו, אמרתי לו מספר פעמים למה אני חושבת שהיא לא מתאימה לו והוא לא הסכים איתי, לאחר שנתיים של חברות, הוא עזב אותה ובא אלי ואמר לי אמא חבל שלא שמעתי בקולך את תמיד מדריכה אותי ואני לא שומע לך ובסופו של יום אני מגיע למסקנה שאת צודקת
דנה צינמן ליטרט
אני יכולה להניח שהתגובות הקשות של אימך נובעות, בין היתר, מדאגה, תסכול וחוסר אונים, אבל זה נשמע באמת מאד קשה להתמודד במקביל גם עם הפרעת האכילה והדחף לצמצם וגם עם התחושה שאדם כל כך קרוב כמו אימך לא מצליח להבין אותך ואף מאשים ומבקר אותך. יתכן ששזו דרכה של אימך לנסות ולדרבן אותך להחלים, אך נשמע שזה בעיקר מרחיק אותך ומשאיר אותך בתחושה של לבד. אני מקווה שיש לך תמיכה והבנה מאנשים אחרים בחייך, ושגם הקשר עם אימך עוד ישתנה וישתפר עם הזמן.
קטי262
שלום לך חמודה, את מה שאת עוברת פחות או יותר מבחינת הפרעת אכילה. אם לא ההפרעה הזאת אז היית מוצאת משהו אחר שאת יכולה לשלוט בו. כרגע בחיים שלך אין שליטה . אבל את מצליחה לשלוט על תחושת הרעב שלך , בהתחלה זה מגניב האגו עולה כי בעצם את מצליחה מבחינתך וזה להרזות ואף אחד לא יוכל לשנות את דעתך אלא אם זה לאיים עלייך בדברים שאת לא רוצה שיקרו. אבל תכלס בואי תהיי כנה עם עצמך. היום יש רשתות חברתיות תכנסי תראי תמונות וסיפורים כמו שלך שבסופו של דבר כל בחורה שנייה מתה מאנרוקסיה בולמיה. איזה בן אדם שאיכפת לו ממך ודואג ואוהב ומגדל אותך ירצה לאבד אותך ועוד הייסורים.. את בת 18 חמודה כל ההתבכיינות הזאת אמא ואמא ואמא..... ומה איתך..... תקחי אחריות על מעשייך.... יש לך איפה לישון מה לאכול חברה וכל זה את תעבדי בשביל מה? כאילו עכשיו את הולכת לדגמן. קחי את המחשבות שלך ותחשבו מה היית עושה כדי לעזור לעצמך. קודם כל פונים לאיש מקצוע רופא משפחה. מה אימא קשורה לזה. הרגשות שמציפות אותך המון מתרגם אותם למעשים וכשאת אוכלת ונרגעת המחשבות אחרות והמעשים גם. רק שזה לזמן מוגבל. אני באמת לא בשביל לרדת עלייך. עברתי על בשרי את מה שאת עוברת. וכואב לי ואני לא רוצה שאף אחד לא ירגיש את המועקה הזאת שמלווה אותך כל אחת מסיבות שלה. תנסי להיות אמיתית עם עצמך במקום לענות לא יפה ואז זה הופך לריב אנרגיות מבוזבזות ואת צעירה אמך כבר עייפה מכל החיים האלה שחיים בלחץ. אל תשכחי שיש עוד בני משפחה שזקוקים לה. אז תנסי לעזור לה בזה שתורידי ממנה אחריות על הנזק שאת עושה לעצמך. בא לך למות בעוד כמה שנים זה שלך.... ואמא שלך בא לי לבכות כשהיא רואה תמונה של הילדה או ילד שכמעט בטוח ימות אם לא יעזור לעצמו. זה סיוט נפשי גם בשבילה. רק רצון שלך החלטה שלך ואיש מקצוע זאת תחילת הדרך שלך אמא אבא סבא סבתא אף אחד לא קשןר להחלטה שלך לאט לאט מתענה ומתה. בחורה שחייה כבר בעולמינו18 שנים. בטוחה שיש לך הרבה ידע ברגשות . אז תרגישי טוב מקווה מאוד שתצליחי להבין מה את עושה ולמה.
Skinny
שלום קטי , קשה לחשוב שאם גם את עברת את זה את באה בגישה כזאת של "התבכיינות " "היית מוצאת משהו אחר לשלוט בו" "תקחי אחריות על מעשייך" "כיאלו את עכשיו הולכת לדגמן" עדיף שלא תגידי דברים שאת לא יודעת , ואם עברת אותו הדבר אני חושבת שאת צריכה להבין כי אני בטוחה שלא היית רוצה שיכתבו לך דבר כזה אם היית במצבי. את לא מכירה אותי ואני לא מכירה אותך , ואת לא יודעת מה אני עוברת ביום יום ולא יודעת מה אני רוצה בעתיד (כיאלו שאת הולכת לדגמן). קחי אחריות? את באמת רצינית? אני בטוחה שכשאת היית במצב הזה לא יכולת לשלוט בעצמך , לחשוב מה את רוצה. את לא יכולה להגיד לקחת אחריות, כי כמו שאמרתי אני לא יכולה לשלוט בעצמי וכן ניסיתי וניסיתי והייתי בטיפולים. אל תגידי דברים כאלה אם את לא יודעת , וזה נראה שאת בכלל לא מבינה את המצב הזה. את באה בביקורת מה שאני רואה ומרגישה, וזה בדיוק מזכיר לי אותה. שתיכן לא מבינות גם אם עברת אותו הדבר , להגיד בנוקשות כאלו דברים קשה להאמין שבנאדם עבר את זה. ושום ביקורת לא תעזור לבנאדם להחלים או להרגיש אחרת. "מה הקשר אמא" , מה הקשר אמא? היא זאת שדיברה איתי ואני לא רואה פה משהו לא בסדר בלפנות אליה, זה שאת כנראה לא בחרת לפנות אליה אז זאת החלטה שלך. שיהיה לך בהצלחה
אנונימית203
היי קטי, חייבת להגיד שמאוד לא מסכימה עם דבריך. בתור אחת שסובלת מהפרעת אכילה כבר מספר שנים ומקבלת עזרה מכל קצוות הקשת הרפואית, ממרפאות בקהילה ועד אשפוזים בבתי חולים. טופלתי במשך תקופה ארוכה על ידי פסיכולוגים, פסיכיאטרים, דיאטניות ועוד, אך אני יכולה להגיד בפה מלא שללא התמיכה שקיבלתי מההורים, כל העזרה שקיבלתי מבחוץ לא הייתה משנה דבר. ישנם המון קשיים בהתמודדות עם ההפרעה הארורה הזו וכמובן שטיפול הוא הכרחי ונחוץ, אך בסופו של יום, יחד עם כל הטיפולים ישנו צורך לתמיכה וחיבוק של ההורים. למישהו שאפשר לפרוק מולו הכל ושיבין ויחבק. אם אנחנו, הבנות הסובלות מההפרעה, היינו יכולות לקחת אחריות על מעשינו, ולראות את הצדדים החיוביים ובאמצעותם ״להיפטר״ מההפרעה (״יש לך איפה לישון, מה לאכול, חברה״...), לא היינו סובלות ממנה מלכתחילה. ההפרעה הזו מתבססת על אשליית השליטה, כשבעצם אנחנו מאבדות אותה לגמרי. איננו מסוגלות לראות דבר מלבד הרצון לרזות, ורואות את חיינו בעיניים אחרות משאר העולם (בצורה שונה שמעוותת את המציאות). אז במצב שכזה, תמיכה של משפחה ואדם קרוב יכולה לעשות הבדל משמעותי, וזו אינה התבכיינות לבקש אותה, אלא צורך אמיתי שנובע מתוך מצוקה וכאב גדול.... ולך סקיני, כמו שכתבו מעלי, אולי זוהי דרכה לדרבן אותך להחלים, אך כלפיך זה עושה את האפקט ההפוך. נסי להאחז במה שכן יש, בתמיכה שאת יכולה לקבל במקומות אחרים.... מקווה שהקשר עם אימך ישתפר עם הזמן.