עדי יקרה, מצטערת לקרוא פה שאת מרגישה כל כך רע, חשוב שתגיעי מיידית לחדר מיון. בוודאי שאסור לך להיות לבד כשאת חוששת ליפול. תשמרי על עצמך ותרגישי טוב

אבל לא עניתם לי על השאלה:(:( אוף אני לא יודעת למי לכתוב יותר. הפסיכולוג לא מרשה שאכתוב לו יותר. ובצדק אבל אני מרגישה שכל רגע זה מקרה חירום, ואם אני לא כותבת משהו קורה, ואני מתפוצצת. אין לי עם מי לדבר, אין לי עם מי לפנות אני לא יודעת מה לעשות יותר. כל כדור שניסיתי לא עובד. ועכשיו גם נראה שהטיפול הזה בדרך לאבדון. ביקשתי מהפסיכיאטר מעקב יותר צמוד, אבל אני לא חושבת שהוא יסכים. אני כרגע בלי כדורים בכלל אני כבר ממש רואה את הסוף מה עושים??:( אוף תעזרו לי

עדי, את יודעת שאנחנו יכולים רק לדבר איתך פה בפורום, בצ'אט או בטלפון. נשמע שמצבך לא טוב, נסי להגיע לחדר מיון שם יטפלו בך. תיעזרי באנשים קרובים בסביעה שלך ואל תישארי לבד

המצב שלי ממש חמור. ואין לי אף אחד. גלגל ההצלה היחיד שהיה לי זה המיילים לפסיכולוג. אני שולחת המון, אבל זה החזיק אותי בחיים. ועכשיו.. אני באמת לא יודעת מה לעשות יותר, אני לא מצליחה להתקדם לשום מקום כבר שנתיים. המצב רק מתדרדר. המצב בבית גרוע, אין לי עם מי לדבר. אני משתגעת לבד. זה קשה מדי. כל החיים הייתי לבד, והתמודדתי. אבל כשאני נופלת.. הנפילה כל כך חזקה, ועכשיו נראה שאני לא אצליח לצאת מזה. לא רואה שום אור. לא יודעת מה לעשות יותר. נפלתי כבר כמה פעמים, אבל הפעם? זה מנצח אותי

במקרה חירום אפשר להיפגש עם פסיכיאטר באופן מידי, מגיעים למיון והם מעריכים את המצב שלך, הם ידברו איתך אפשר גם להזמין אמבולנס

תמשיכי לכתוב לו מיילים, תציפי אותו ... תכתבי לו גם אם הוא לא מסכים זו דעתי, אז מה אם הוא אמר לא ... יהיה לכם עוד נושא שיחה

במקרה חירום הולכים ישר למיון, מקרים קשים זה למיון ישר ... רק אם זה לא מקרה דחוף אז אפשר לחכות, אבל אם זה מקרה קשה שאי אפשר להמתין, אז ישר למיון, בלי לבזבז זמן, גם לא לוקחים סיכונים בדברים האלו

ומישהו נניח עם סכיזופרניה, נו.. מה התדירות המקובלת?:( אני באמת שואלת. אני באמת מרגישה שאני צריכה מעקב יותר קבוע ולא פעם בחודש חודשיים. כי המצב כל כך קשה:( וזה מחמיר את זה שאין לי שום תמיכה בסביבה. כל כך רוצה לצאת מהמצב הזה, ולא מצליחה. אני רק נשאבת פנימה

לא ממש כרגע. אני ממש מרגישה גרוע. כל מילה, כל תגובה לא במקום רק מקפיצה אותי יותר. אני באמת לא מצליחה להירגע בשום דרך

הדברים שעוברים לי בראש פשוט מזעזעים. כל יום שאני עדיין כאן זה ממש בגדר נס. אני לא יודעת מה לעשות יותר. הלוואי שהיה איזה כדור שיכול באמת לעזור, או טיפול. אבל נראה ששום דבר לא עוזר לי

אני נפגשת עם פסיכולוג כבר 3 פעמים בשבוע. היה אמור להיות לי עם פסיכיאטר רק עוד חודש והקדמתי את זה לעוד כמה ימים כי זה ממש קטסטרופה. בצ'אט של ערן הייתי בעבר כמה פעמים, זה נורא מבאס לדבר כל פעם עם מישהו אחר ולספר עליי. בטלפונים אני לא ממש מדברת, נורא ביישנית. אני באמת לא יודעת כבר מה לעשות. מבזבזת על זה אלפי שקלים בחודש והמצב רק מחמיר. יותר חמור מזה כבר אין, אני באמת לא יודעת:( בא לי לבכות

יום שישי הרגשתי פשוט זוועה בערב. זה תמיד קורה לי כשהשבת נכנסת. אז נכנסתי לצ'אט וראיתי שיש 3 ממתינים לפניי, ומרוב בושה וייאוש ניתקתי. אני באמת לא רואה את עצמי מחזיקה מעמד עוד הרבה זמן ככה. איך זה הגיוני ששום דבר לא עוזר:(

אני לא אחזור על מה שכבר אמרו מעליי. חייב לומר שגם אני נמצא באותו המצב בימים האחרונים אולי לא בצורה כזאת אקוטית וחריפה. מה שאני מנסה לעשות זה את הדברים הטריוויאליים כמו לראות איזה סרט סדרה . ואפילו שאני לא מצליח ועוצר כל 10 דקות מרוב עצבים . עדיין מסיים לראות. גם אם זה לוקח לי חצי יום. אני מבין את העייפות אבל תביני אם את עייפה זה סימן שאת במאמץ גבוה למשהו שאמור להשתפר[שוב אלו דברים שאני אומר לעצמי] ויש מצב שאת אולי כרגע מדוושת בעלייה מהמקום הכי נמוך בעלייה הארוכה הזאת. אל תוותרי לעצמך. כי אני לא מוותר עלייך.

אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר. המחשבות לא מפסיקות לרוץ. אפילו כשמדברים איתי, אני פשוט נודדת למקומות אחרים. אני באמת מותשת כבר תודה על התגובה המקסימה

אני עדיין כאן, באמת תגובה יפה, אולי גם לך יש סדרה שאת אוהבת, אפילו אם תראי רק כמה דקות ממנה אולי כבר תתחילי לנדוד מהדקה הראשונה אבל אולי זה יקל עלייך לפחות במעט ? גם אני מנסה לעודד ואומר לעצמי שאני מדווש בעליה (כשאני ברגעים הקשים)

אני מצטערת לשמוע על מה שאת חווה. את לא לבד ואם יש משהו שאת מרגישה שיכול לעזור אני כאן כדי לשמוע. וגם אם לא. אני כאן איתך.

עדי עם פסיכיאטר אפשר להיפגש גם פעם בשבוע אם הוא פנוי ואם יש לך כסף, אני מניחה שאת יודעת מה אני חושבת והחיים שלך הם שלך ואת בוחרת איך להתנהל בהם....

הייתי בטוחה כבר שאני מרימה ידיים היום אחרי הטיפול. כאילו שיש צד אחד בי.. כמו הדמויות האלה בסרטים המצוירים. על כתף אחד שטן, ועל השני מלאך. והשטן כל הדרך הביתה אומר לי לוותר, ברגע שאת מגיעה הביתה. מספיק, אין טעם. איזה עתיד מחכה לך. את הורסת את הטיפולים בעצמך. החלפת מיליון מטפלים, כולם זורקים, חוסמים אותך. מה הטעם ואני לא בן אדם רע! זה לא מגיע לי. זועקת לעזרה.

גם אם זה וירטואלי ולא אמיתי, זה עוזר. חבל שאין מישהו לידי. מישהו שיגיד לי שהכל יהיה בסדר.. עד כמה שקשה. הראש שלי פשוט מתפוצץ. אולי הירידה הזו מהכדורים החמירה הכל. אני כבר לא יודעת

בחיים שלי לא חשבתי שבן אדם יכול להגיע למקומות כאלה חשוכים. בחיים שלי לא חשבתי שאהיה כל כך קרובה לנסות משהו. די אני מיואשת

כל כך קשה לי בלי לכתוב לו מיילים. מרגישה שהמצב כזה חמור וקטסטרופה, ואני סה"כ רוצה עזרה. אבל כולם חוסמים אותי ומעיפים אותי, כי אני במצב נוראי מדי. היום מטפל לשעבר חסם אותי בפייסבוק, סה"כ עשיתי לו לייק על איזו תמונה. אולי זה לא במקום. אני סה"כ רוצה תשומת לב. עזרה. למה לחסום, למה כולם מעיפים אותי ככה

עדי אהובה, ניכר מהפוסטים שפירסמת שאת בתקופה מאוד לא פשוטה בלשון המעטה ושהיום קשה לך במיוחד. ההרגשה הזו לא זרה לי. באמת. אני מזדהה איתך ממש. ודווקא בגלל זה ומתוך השטויות שאני עשיתי אני ממש מבקשת שתמצאי אדם אחד שאת כן סומכת עליו שיעזור. בין אם את מוצאת אדם כזה ובוחרת לשתף אותו ובין אם לא, גם בעיני כרגע האופציה הכי טובה היא מיון כדי שתקבלי עזרה ראשונה מקצועית ומיידית. אני מבינה את הקושי להיחשף שוב ושוב אבל אני מבקשת שבכל זאת תנסי למצוא את אותו מקום בנפש שממנו גייסת את הכוחות הגדולים להתמודד ולא לוותר עד עכשיו ולהוציא ממנו עוד פוש אחד של אומץ. זה חשוב כל כך שתעזרי לעצמך עכשיו לקבל טיפול. אחר כך יש גם אופציה של אשפוז במחלקה או אשפוז יום. אבל זה אחר כך. נשמע שמאוד קשה לך, שהסביבה בה את נמצאת לא תורמת למצב.. אולי המרחק והמעבר למסגרת יותר עוטפת עם יותר תמיכה (גם פסיכיאטרית) יוכלו לעזור ולבנות בך מקום מספיק יציב שיאפשר קבלת כלים להמשך.. אבל עוד לפני המחשבה על ההמשך, בואי נראה איך כאן ועכשיו את נשארת בטוחה ומוגנת. אני עדיין איתך פה וכמו ש-no one כתב את מוזמנת לחלוק איתנו קצת ממה שמכביד אם את מעוניינת כמובן.

שלום עדי כמו שנאמר לך יש טיפולים שמסייעים ואותם הציעו לך, ויש טיפולים שלא מסייעים, ואליהם את בוחרת ללכת, אני מקווה לשמוע שיצאת מהבית למסגרת כוללנית שמספקת דיור טיפול ותעסוקה, ואם לא תירצי בזאת זה בסדר, אבל יש לכך מחיר, את עושה את הבחירות, בהצלחה.

כאן אנחנו לא חוסמים ולא מעיפים. אני בטוחה שהמצב מרגיש נוראי למדי אבל ברור לי שבסוף את תמצאי את הטיפול והמטפל הנכונים והמתאימים. ובינתיים אני כאן ומאוד אשמח לשמוע ממך בכל זמן שזה מרגיש לך נכון.

תודה זיפו. השארת אותי בלי מילים. רק עם תסכול גדול וייאוש נוראי. הפסיכולוג רצה לשלוח אותי כמה פעמים למיון ולא הסכמתי. או לאשפוז. אני כל כך לבד שזה מתסכל נורא. מה שאני לא עושה- כלום לא עוזר לי לצאת החוצה נהיה משימה בלתי אפשרית. ועכשיו בחום הזה? ביחד עם הפחד שיש לי מהאנשים? אני חוזרת מעולפת הביתה. באמת אין לי מושג איך אנהל חיים נורמליים. תמיד זה היה קשה. אף פעם לא הסתדרתי בשום מקום. אבל נראה שזה הולך לכיוון ממש לא טוב. אני במצב הזה יותר משנתיים, ואני לא רואה את הסוף. אני שולחת להם כל כך הרבה סימני מצוקה, ובא לי לצרוח, לזעוק שמישהו יעזור לי!! שכל העולם ישמע! שמישהו ייקח את החיים שלי ויעשה להם אוברול ויחזיר לי. כי אני לא מסוגלת. אני משותקת לגמרי. אני לא מצליחה לעשות שום דבר. כל דבר קטן נראה כמו מפלצת ענקית ומפחידה. איך מצליחים לזוז במצב הזה? כבר הגעתי למצב של ייאוש מוחלט, שכבר לא אכפת לי פשוט לשפוך פה ולכתוב הכל כי אין לי אף אחד.. אין לי אף אחד. הדיכאון ממש ממש חזק. אני לא מבינה את כל האנשים שהתפארו בכדורים האלה בטלוויזיה, שזה הציל להם את החיים, שפתאום הם נהיו מאושרים. למה אצלי הכל קשה ובלתי אפשרי? אני בפחד היסטרי שגם המטפל הנוכחי יעזוב. והוא באמת מעולה, שניהם ממש מעולים. ולא זולים. אבל למה שום דבר לא זז בשום מקום, אני זו הדפוקה? וואי, אין לי מושג איך אעביר את הלילה

וטלוויזיה היא לא מדד. הכדוריל הם רק עזר וברור שבמציאות נדרשת הרבה עבודה ועמל כדי להגיע לתוצאות ולשיפור, אבל בסופו של דבר זה שווה את זה.

ובטח שאין פה שום קשר ל"דפוקה". כל אדם מתמודד עם קשיים שונים ברמות שונות. את צריכה למצוא את הנכון והטוב לך. לא למישהו לא מוכר שקרוב לוודאי שמה שהוא מטפל בו לא דומה כלל למה שאת רוצה לטפל בו. גם אם זה נראה כך ממבט ראשון.

אווה, אני מכיר כאלו שברחו מהבית ... לא כולם עושים את זה ... חלק כבולים בתוך קשר הרסני עם המשפחה שלהם, שמורידה אותם עוד למטה ולמטה ... משהו פסיכולוגי הרסני שקשה להשתחרר ממנו ... לא כל אחד יכול לברוח מהבית שלו, אני לא יודע למה ...

ובקשר ללילה- אני פה איתך כמה שתצטרכי. אני לא הולכת לשום מקום עד שתרגישי שאת יציבה יותר או שנמצא יחד פיתרון טוב ונכון עבורך שירגיש לך נוח.

עדי, תראי כמה אנשים פה בפורום דואגים לך, אכפת להם שתרגישי טוב, הם מספרים לך על עצמם ונותנים לך כל מיני עצות ו"טיפים" גם מניסיונם האישי. תנסי לקבל את מילות התמיכה האלה כדי להתחזק לפחות עד מחר בבוקר,תנסי לעשות עם עצמך עכשיו מה שטוב לך ומרגיע אותך ( לאכול משהו טעים? מקלחת, אמבטיה.... את בטוח יודעת יותר טוב ממני מה שמתאים לך), טוב שאת לא מוותרת לעצמך ומחפשת פתרונות. עכשיו את מאד עייפה, אני מאמינה שבבוקר תרגישי טוב יותר אחרי שאני מקווה שתצליחי לישון בלילה.ובהזדמנות הזאת אני רוצה להודות גם לכם: אווה חיה, NO ONE. ZIPO ו zV//Hho1fM9EB5cqFWru, על התמיכה שאתם נותנים פה לעדי ובכלל - על היותכם חלק מהפורום. :heart:

no one, אני ממש לא בטוחה שבריחה מהבית היא פיתרון. צריך לחשוב טוב טוב על המחירים. אני מסכימה שיציאה מהבית, בצורה מחושבת למקום יציב יותר כגון קרובי משפחה/ חברה או אפילו דירה שכורה עם שותפים יכולה להיות טובה כל עד יש מאחריה מחשבה והתחשבות במצב הנפשי וג הכלכלי באותו זמן. לא כל אחד יכול להחזיק חיים עצמאיים בשלב של משבר. אבל בריחה היא מהלך פזיז וחסר מחשבה שיכול להוביל להתדרדרות הרבה יותר משמעותית בכל המובנים הסוציואקונומיים. בנוסף, לקשר עם המשפחה, גם במקרים מסויימים של קושי גדול מאוד, יש משמעות גדולה. משפחה זה משפחה. זה עוגן, גם אם הוא חלוד. זה מקום השתייכות. אז לא תמיד נכון להמשיך לשמור על קשר, לפעמים צריך להיות אולי נתק זמני או קשר רופף, אבל הדגש הוא על "לא תמיד" ו"לפעמים". כל מקרה לגופו וראוי לחשוב טוב טוב לפני מהלך כזה.

תודה רבה לרינה המקסימה ולכולם:( זה אמנם מקל קצת, אבל אין לי כוחות. הלילות מבחינתי גיהנום, אני לא מצליחה להירדם, וקמה כל כך הרבה פעמים בהרגשה פשוט נוראית, שאני עדיין תקועה אני כל כך רוצה שהמטפלים ידחפו אותי ויעזרו לי לצאת מהתהום הזה, אבל זה רק נראה שאני נופלת איתם הרבה יותר עמוק. אולי שום דבר לא נועד לעזור לי? אולי זה הגורל שלי:( באמת שאין לי כלום בחיים. בכל תחום שתעלו. כלום לא מסודר הבריחה הזו שלי לכאן כדי לכתוב, זה רק כי אני לא מצליחה לשמור בבטן יותר אני על סף פיצוץ, עם מחשבות פשוט מזעזעות לאף אחד אין מושג מה אני עוברת וכמה זה קשה. מבחינתם אני פשוט צריכה לקום ולצאת מזה. כל כך רוצה לבכות למישהו, אבל אני מפחדת שזה רק יוביל לריבים על זה שאני בכלל מנסה לטפל בעצמי. כי הם כל כך מתנגדים. עברתי לפחות 6-7 מטפלים ועוד 3-4 פסיכיאטרים. מה כל כך דפוק בי? יש אנשים במצבים הרבה יותר קשים. למה אני לא מצליחה לצאת מזה:( מה שבאמת יהרוג אותי לגמרי יהיה שגם המטפל הזה יעזוב. אני לא אעמוד בזה שוב. פעם שעברה נקשרתי כל כך למטפל, והוא עשה הרבה טעויות על הדרך, והעזיבה שלו הייתה טראומה מבחינתי. הוא עשה את זה בצורה כל כך מכוערת ופשוט צעק עליי שלא אעז ליצור יותר קשר. ובסוף מסתבר שהאבחנה שלו הייתה שגויה ושהוא לא ידע לטפל בי. אני מפחדת.. אני מפחדת שזה יקרה שוב. אני באמת כבר לא יודעת למי לפנות. מבחינתי הגעתי לטובים ביותר. אבל למה.. למה זה לא עוזר?:( Inside my heart is breaking. My make-up may be flaking, But my smile still stays on help me,,,

אהובה הלב שלי איתך. באמת. אני יודע שזה מרגיש כאילו התחושות האלה הן נחלתך הפרטית ואף אחד לא יכול להבין. וכנראה זה נכון חלקית. אף אחד לא יבין אותך עד הסוף כי אלה הרגשות האישיים שלך על סמך החוויות שרק את עברת. אני רק יכולה לומר לך שכשקראתי מה שכתבת עכשיו קראתי פחות או יותר במדוייק את התחושות שהיו לי לפני בערך שנה. זה לקח הרבה זמן ועבודה, וזה לא שהכל 'לאבי דאבי' עכשיו, אבל אני יכולה לומר לך שבמבט לאחור כל הניסיונות והמאמצים השתלמו. יש לי הרבה רגעים של כיף ושמחה ששווים לי למרות רגעים שאני עוד נופלת לעצבות. את יכולה לשנות את המציאות שלך. זה לא ימשיך ככה לנצח אם רק לא תתייאשי מעצמך ומעבודה. יש לך את הכוחות. אני בטוחה בזה. את רק צריכה עזרה למצוא אותם.

תודה זיפו, את אלופה. NO ONE אתה באמת חושב שהחיים יכולים להיות יפים? גם עבור בן אדם שאין לו כלום ועבר התעללויות כל החיים? אין לי אפילו חברה אחת. בחיים לא היה לי בן זוג. אני במצב ממש גרוע. יש לי פחדים נוראיים בכל תחום אפשרי. הראש שלי פשוט מסתובב, אבל אין טעם.. אין טעם לנסות לישון בכלל. זה מפחיד מדי

אהובה אל תאבדי תקווה. אני לא מתיימרת לומר שהחיים שלי וורודים. אני רק אומרת שאפשר להגיע למצב שבו יש אור ושמחה ותקווה. שאפשר להגיע למצב שחיים עם הכאב ולא בתוכו. שלומדים איך לנהל אותו. איך להגיע לשליטה ומתי להרפות. זה תהליך. ארוך. ואני עדיין בתוכו. אבל ההישגים הקטנים האלה הם כל כך גדולים ובאמת ששווים את המאמץ. אין להשוות ביני של לפני שנתיים לבין מה שאני היום. וזה דרש הרבה עבודה, ומאמץ, ותסתכול, ויסיונות. ואולי לך זה ייקח יותר זמן או פחות זמן כי אנחנו כאמור אנשים שונים עם התמודדויות שונות. אבל כל עוד תאמצי כל עזרה או יד שמוצעים לך, ואל תתייאשי, אל תתייאשי! את תצליחי.

וכן בכנות לפעמים אני נופלת לבורות בתוך זה. של דיכאון וייאוש. אבל כל עוד ממשיכים לעבוד ומוצאים את התמיכה הנכונה שלא תאפשר לך ליפול כשלך אין כוח להחזיק את תצליחי.

הפסיכולוג אמר שיש לי דרך ממש ארוכה. זה מייק אובר לכל החיים. כל תחום אפשרי אצלי לא בסדר. וכנראה שבגלל זה כולם התייאשו ועזבו וחסמו אותי. כולם מעדיפים את המקרים הפשוטים ולא להגדיל ראש. כנראה שנזכרתי מאוחר מדי לטפל בעצמי כל השרשור הזה ולא קיבלתי תשובה:( כל כך הייתי רוצה מעקב יותר אינטנסיבי מה כבר ביקשתי אוי אני לא מרגישה טוב

עדי, תקשיבי. יש פתרונות. הם מורכבים, הם דורשים, אבל יש. המקרה שלך נשמע מורכב אבל הוא לא הראשון ולא האחרון שהעולם נתקל בו. כמו שציינתי, יש מחלקה, ויש אשפוז יום, יש מכונים פרטיים של אשפוז ביתי, יש כל מיני מקומות לשיקום ועזרה. בכולם תוכלי למצוא מעקב אינטנסיבי יותר. אבל קודם את צריכה לחזק את נקודת הרצון. לטיפול ולחיים. ובשביל זה אני באמת מבקשת ששניה תעצרי את המעגל הזה של המחשבות והחישובים הלאה וקדימה, ותרשי לעצמך רק לעכשיו לפתור את ההרגשה הרעה הנקודתית הזאת. את בלי איזון תרופתי כרגע. זה יכול להקל עלייך. במיון יכולים באמת לעזור להרגשה שלך. מעבר למילים.

אהובה, רק את יודעת באיזה מצב את ואם העזרה כאן בפורום מספיקה לך או לא ובאופן כללי מה נכון לך.. בכל זאת אנחנו לא אנשי מקצוע ולא נמצאים לידך כדי לראות. אבל אני לגמרי מכבדת את מה שאת רוצה ויורדת מזה. כאן איתך פשוט כדי להיות.

לא נרדמת. לא מסוגלת יותר. חושבת אם לקחת כדור שירדים אותי למרות שהפסיכיאטר אמר לרדת מכל הכדורים אני באמת באמת נואשת. כבר שעה. מנסה להירדם

מרגישה פשוט זוועה. אין לי כח יותר. אי אפשר לתאר בכלל את ההרגשה הזו. נשברתי וכתבתי לפסיכולןג מייל עצבני. מה זה מיילים לעומת הרגשה של סוף העולם. אני לא יכולה יותר

אני לא מחזיקה מעמד באמת. עצרתי את עצמי שלא לכתוב מאתמול בערב. אבל אני מתפוצצת. מה הוא רוצה שיקרה בסוף? אני עוד שניה נעלמת. אני לא יכולה אוף

אבל הוא לא יגיב לי, אף אחד לא מגיב לי. כתבתי גם לפסיכיאטר. אין אני לא יודעת מה לעשות. אם הם לא מגיבים לי, אז מי כן? אני ממש לבד. לא יודעת מה לעשות כבר. ממש היסטריה

אבל הוא אמר שהוא יעיף אותי אם אמשיך לכתוב. אני במצב נוראי. זה מה שקרה גם עם עוד פסיכולוג. אני לא מצליחה לעצור את עצמי יותר. קמתי במצב ממש ממש נוראי. אני הכי רוצה להתקדם, אבל לא הגיוני שכל פגישה נדבר על מה אני רוצה לעשות בטיפול ועל זה שאנחנו לא זזים. זה כל כך מייאש!!

תודה לשניכם:( כל כך מפחדת שהוא יעזוב אותי, להישאר ככה לבד? זה הסוף. באמת ומנגד כתבתי לו שאני לא רוצה להגיע מחר שחבל על הכסף. כי רק על זה אנחנו מדברים! כמה שהטיפול תקוע ואנחנו לא עושים כלום. די אני עומדת לבכות

אנחנו כאן איתך, את לא לבד למרות שזה מרגיש כך. אני בטוחה שהמטפלים שלך מצויינים כמו שאת מתארת, אבל גם אם זה לא ילך אל תשכחי שיש עוד אלפי אופציות של מטפלים שאני בטוחה שגם חלק מהם יהיו לך טובים באותה מידה אם תתני לזה צ'אנס.

הייתי כבר לפחות אצל 7 פסיכולוגים. זה לא נורמלי. הוא הכי מקצועי שיש. והוא האחרון, אין מצב שאטפל בעצמי אחרי זה. איבדתי כל אמון בזה

זה באמת לא נעים לעבור שוב ושוב ממטפל למטפל, ואני באמת מקווה שזה יצליח ותמשיכי עם אותו המטפל. ברור לי שזה לא פשוט. אני גם עכשיו בלי טיפול כי לא מוצאת את ה"אחד". אבל מה שאני מסה להגיד שכמו שמצאת את המטפל הנוכחי, שהוא כל כך מקצועי ונשמע מאוד מיוחד, אחרי שישה מטפלים אחרים, גם אם זה לא יעבוד איתו בסופו של דבר את תמצאי מישהו לא פחות ואפילו יותר מיוחד. ניסית לשתף אותו בחשש שלך שהוא יעזוב? לשמוע מה הגיש השלו לגבי זה?

כל פעם אני בוכה לו בפחד שהוא יעזוב, והוא אומר שהוא רוצה לטפל בי אבל שהכל קשה לי ואני לא משתפת פעולה. אמרתי לו שאני לא מצליחה לזוז ככה

ומה את מרגישה? את מרגישה שיש התקדמות בטיפול או שזה מקום בטוח נוח ונעים לפרוק בו אבל זה לא מתקדם הלאה? כי לפי מה שאת מתארת נשמע שגם בחוויה שלך יש איזה שהיא דריכה במקום.. לא?

ואולי זה לא המצב שלך אלא שצריך למצוא את המטפל הנכון ואת שיטת הטיפול המתאימה? תכל'ס בטיפול רוב העבודה היא עלייך, ולא על המטפל, אבל לפי דעתי מטפל טוב ומתאים ההוא אחד שמצליח להביא אותך לגעת בנקודה שתניע אותך לעבודה. להראות לך איך לעשות זאת בפעמים הבאות. וגם כמו שאמרתי לך לפני, אני חושבת שאת מול עצמך צריכה לחדד את נקודת הרצון. מה באמת באמת בעומק ובפנימיות את רוצה להשיג מהטיפול? לאן את רוצה להגיע? ואיך? אני באמת מאמינה שיש רגעים של כנות עצמית שבהם הערפל מתפזר ויש בהירות גדולה לגבי הכל, כי התשובות נמצאות אצלך ובתוכך ולא אצל אף אדם אחר. צריך להביט פנימה באומץ, וכשמגיעים לאיזה הארה, גם אם קטנה, כדאי לכתוב כדי לא לשכוח, ואולי בהארה הזו לשתף את המטפל כדי להפוך את ההארה הקטנה לאור גדול.

לי דווקא נשמע שאת רוצה לצאת מהמקום הזה, שאת רוצה יציבות, שאת רוצה קשר.. ואני מניחה שיש עוד הרבה דברים שאת רוצה אבל בתוך הסערה קשה לראות אותם. ושלא תביני לא נכון. אני לא חושבת שזה קל, אני לא חושבת שזה עובד כמו קסם, אני לגמרי מזדהה איתך. גם בגלל תקופות קשות שחוויתי בעבר וגם כי גם עכשיו הרבה פעמים נמצאת במקום דומה לשלך. של הייאוש מהכל, של הרצון למצוא מטפל מתאים, שאני לא יודעת כבר מה אני רוצה וכמה. זה שאני בתקופה שאני מגדירה טובה לא אומר שאני לא מתמודדת כבר והכל וורוד. אם תחשבי על זה, אני די זמינה פה, וזה לא כי אני אלופה בלכתוב תוך כדי העבודה, אלא כי שלושה ימים אני במיטה ואין לי כח לצאת ממנה. אני עדיין מגדירה את זה כתקופה טובה כי לא כל הזמן זה ככה ויש ימים שאני פעילה וחיונית ושמחה, וגם כי אני מסוגלת למרות הקושי ואולי בגללו להתכתב פה איתך ועם אחרים, וגם בווטסאפ, ולהבין שאני צריכה את ההפסקה הזאת מהכל, לא משנה מה, ושמותר לי להיות עכשיו במקום הקודר והנמוך בליל נסות לחתור החוצה מיד כל עוד זה לא מוביל אותי לשיליליות קיצונית. אז מותר לחוות את הרגעים הנמוכים, אבל לזכור שבאמת הדברים בידיים שלך כדי להחליט נטו על ההרגשה הרעה- את רוצה להרגיש כך או לא? אם התשובה היא לא, את צריכה להמשיך ולנסות עד שתמצאי את האדם המתאים לעזור לך להיחלץ.

מצטערת לשמוע על המצב שלך. כל הכבוד שאת מוצאת כוחות לעודד אחרים. לא מובן מאליו. אני רק במיטה. לא רואה שום דבר חוץ משחור, תיהום וגיהנום. לא יודעת מה לעשות. אין לי ספק שהמכון הזה שהמטפל והפסיכיאטר עובדים בו זה שילוב מושלם בשבילי. הכל במקום אחד. אבל נראה שהרסתי גם את זה. לא רואה את הסוף. לא רואה

לא מצליחה להזיז את עצמי. אפשר לומר שאני כבר שנתיים במיטה. כשכולם ממשיכים לנשום לידי ולהתקדם ואני פשוט מתה. הלכו לי החיים