אני רשומה באתר הזה כבר כמה שנים טובות אך לא ממש השתמשתי או נכנסתי. אולי מחוסר זמן או אולי מהתכחשות מסויימת. אולי זה טוב שאני רושמת פה ואולי לא, אני בת 32, חוזרת תשובה כבר כמה שנים נשואה ועם 4 ילדים שיהיו בריאים ברוך השם תודה לאל. לפני כשבועיים חזרתי לעבודה לאחר חופשת לידה של חצי שנה ושוב, בפעם הרביעית במספר "דיכאון לאחר לידה" אך הפעם, דיכאון קשה ביותר. אז לפני כשלושה חודשים הלכתי למרכז חווה שמומחים בדכאונות לאחר לידה, לפסיכיאטרית לראשונה בחיי, כבר אז כל מה שהיה שם היה נראה לי מוזר ביותר וזה רק עניין של זמן עד שגם אני אהיה שם במחלקה הפסיכיאטרית הסגורה ואיך בעלי והילדים באים לבקר אותי שאני שם, סגורה. זה לאחר הרבה ימים ולילות של בכי, ירידה משמעותית במשקל, עצבנות, עצב, וכמובן איך לא. מחשבות על כך שהעולם יהיה ורוד יותר בלעדיי - כי למה צריך עוד אדיוטית כמוני בדכאון שרק עושה נטל לכולם. אז הייתי יושבת באוטו, מסתכלת על הבניין ממולי ושואלת את עצמי : " אז למה שלא אשים גז. אשים סוף לכל הסבל והבכי" או יוצאת מחניה ברחוב ומדמיינת (או אולי מייחלת) איך אני יוצאת מחנייה ואוטו פוגע בי ומתקשרים לבעלי לבוא לבקר אותי בטיפול נמרץ.
ורגשות אשמה מטורפות של איך אני יכולה ומרשה לעצמי בכלל להרגיש ככה?! כשיש לי בעל מקסים, וילדים בריאים ומתוקים, ואמא וחמה שעוזרת ועבודה טובה. איך בכלל אני מעזה לבכות ולהיות בדכאון?!?!?!?!
לבעלי לקח זמן להפנים שאני בדכאון לאחר פגישות ארוכות עם עובדת סוציאלית. לא באשמתו, בגלל שלא ידע איך להתמודד עם זה (לאחר כל לידה הייתי בדכאון אך לאחר כמה חודשים עם שיחות אצל עובדת סוציאלית יצאתי מזה). אז הפעם החלטתי לא להלחם לבד ולהעזר בכדורים המפורסמים "ציפרלקס" 10 מ"ל ומדיי פעם בכדור הרגעה "לוריוון" שמפיל אותי. לאחר חודש וקצת שלקחתי חזרתי לעצמי. לחייך, להתאפר, לאכול, להתלבש יפה, להיות רגועה, לתפקד כאשה וכאמא ואפילו להסתכל במראה ולהגיד לעצמי שאני שווה משהו. אך עכשיו, שלושה שבועות לאחר חזרתי לעבודה אני שוב מרגישה כמו בהתחלה. בכי רוב שעות היום, חוסר תאבון, ירידה במשקל, עצבנות, חוסר סלבנות, האשמה עצמית בילתי פוסקת והכי גרוע, חוסר תפקוד בבית. ערמות של כביסה מלוכלכת, ערמות של כביסה לקפל, ערימה של כלים בכיור, חוסר בישול באמצע שבוע ובכל רגע אפשרי בורחת למיטה בקיצור - עלה נידף ברוח שכל היום רוצה להקבר במיטה. אני מנסה להסביר לבעלי את המצב אך הוא לא מצליח להבין, לא באשמתו אלא מחוסר ידע איך להתמודד. אני לא מאשימה אותו - לא קל להיות נשוי לאישה שנתונה לדכאונות. הוא משתדל לעזור לי עם הילדים במקלחות ובארוחות ערב אבל במצב שבו אני נמצאת היום זה לא מספיק! אני טובעת! הוא עם חרדת הפרנסה והמלחמה היומיומית הכלכלית. ואני? אומרת שזה רק עניין של זמן עד שאאבד, עד שכבר לא אהיה פה. אולי מרצון ואולי מהחלטת הקדוש ברוך הוא. אני רק יודעת שהיום הרגשתי הכי בודדה שיש. יושבת כמה שעות טובות על כיסא במטבח, מביטה אל השמיים וזועקת בבכי ואין לי למי לפנות. החברות עסוקות בחייהן וכמה כבר אפשר לשמוע בכי ורע?! בעלי, בעבודה וגם ככה לא מבין את המצב שאני עוברת, אמא שלי לוקחת קשה את המצב הדכאוני שלי אז לא רוצה להפריע, העובדת סוציאלית לא זמינה, ואני? יושבת על כיסא במטבח ובוכה, בוכה שיצילו אותי כי אני כבר לא יודעת יותר איך להציל את עצמי.
סליחה על החפירה, ובמקרה ומישהו באמת קרא את כל המגילה שרשמתי תודה.