איפה להתחיל אפילו? אולי בזה שאני מרגיש נורא ומתבייש לספר איך אני מרגיש לאנשים שאני מכיר, מתבייש בעצמי ובמקום שאני נמצא בו, קשה לי לקום בבוקר או לצורך העניין גם ב12, קשה לי לישון, קשה לי הכל. ואני שונא את זה.

כשהייתי קטן היו מציקים לי המון ולא היו לי חברים כמעט.
זה הגיע למצב שבכיתה ז' פשוט הפסקתי לבוא לבית ספר כי המצב היה כזה גרוע וסיימתי את המבחנים בבית ואולצתי לעבור לבית ספר אחר..
ששם אחרי כל מיני שכנועים הסכימו להקפיץ אותי לכיתה ט מאיזה מחשבה שילדים בוגרים בכיתה י' כבר יהיו פחות בעייתיים
סיימתי את ט' ובכיתה י' שוב מצאתי את עצמי בבית... בלי חברים כי הם לא יצרו איתי קשר שנתיים אז החלטתי שאני גם לא.
את הבגרויות שלי עשיתי אקסטרני, לצבא לא התגייסתי, בבית ספר זרקו אותי לכמויות של פסיכיאטרים שאף אחד מהם לא הועיל לי וזה הרגיש לי כמו עונש אז כשהגיע הזמן להתגייס הפסיכיאטר האחרון שהראיתי איתו כתב מכתב לקב"ן, שוחררתי יותר בקלות מבן של חברים של ההורים שהוא אוטיסט... אני כזה over achiever!

עשיתי שירות לאומי כי התביישתי לא לתרום למדינה ועד היום אני מתבייש לספר שעשיתי שירות לאומי ולא צבא אבל נעזוב את זה.

בגיל 22 החיים שלי עלו למסלול הנכון שוב, למדתי מדעי המחשב מצאתי חברים יצאתי עם תואר מצאתי עבודה, מרשים.
שלוש שנים של עבודה עם מעט מאוד קונפליקטים למעט אדם אחד שלא סבלתי הסתיימו בזה שפשוט שיעמם לי מדי ונהייתי מדוכדך, הייתי מגיע מאוחר ומזניח את העבודה לא היה לי כוחות נפשיים לעבוד ובסוף נאלצתי להתפטר...
כמה חודשים אחר כך מצאתי עבודה שוב, פה הבעיות שלי חזרו לצוף במלוא הכוח, עם הניסיון שלי בא הביטחון והידע ועם הידע השנאה לכל אחד שיודע פחות וטוען שהוא יודע יותר ואלה שמנכסים לעצמם שיט שהם לא עשו וכו.
אחרי שנה ראשונה יוצאת מהכלל באו קונפליקטים בין אישיים בהתחלה קטנים אבל הם הלכו ונעשו משמעותיים יותר, אנשים שזרקו זין עיצבנו אותי, אנשים שעזרתי להם ולא נקפו אצבע עיצבנו אותי, הזעם הלך ועלה, חזרתי להרגיש כמו ילד, מוקף במטומטמים שרק מזיקים לי ולשפיות שלי וגוררים אותי למשחקי פוליטיקה שבהם הם מנצחים כל פעם.
קיבלתי בעיקר האשמות ומעט מאוד אמפתיה, התחילו להאשים אותי שאני צועק על אנשים כשבפועל אני פשוט בן אדם די גדול ואנשים רואים בי מאיים כשאני מגביר את הקול, לא עזר שהגיעה נקודה שבאמת צעקתי על מישהו כי הוא היה מטריד אותי בכוונה ומנסה לזרוק עלי שיט שהוא היה אמור לעשות ולטעון שזה איכשהו אחריות שלי, פתאום אנשים קיבלו תוקף לרגשות שלהם ומצאתי את עצמי במצב שאנשים מדווחים שאני כאילו צועק על אנשים אחרים מבלי שהאדם שדיברתי איתו חושב ככה או מדווח את זה פשוט כי הם שמעו מאחרים שאני צועק על אנשים.

הגעתי שוב למצב שאני הולך ונהיה מדוכא יותר, הייתי מגיע מאוחר שוב רק כדי לסבול פחות אבל הפעם עשיתי את העבודה כמו שצריך, חשבתי לפחות אם אני אהיה טוב תהיה לי עבודה.

המצב המשיך ככה משך שנה, עם סירוב תקיף להקשות שלי לעבור לצוות אחר כי ראשי צוותים שמעו עלי דברים.
יחד עם זה לא רצו לפטר אותי, הייתי כוח עבודה יותר יעיל מכמה אנשים ביחד.
עד שבסוף נמאס להם ואז גם לי נמאס ואחרי כמה שיחות לא נעימות פוטרתי.

יותר משנה עברה מאז, הייתי בראיונות בעשרות חברות אולי מאות, ניסיתי כל ממליץ שיכלתי לחשוב עליו מהחברה ההיא כולל עובדים רגילים, הבעיה היא שכולם סירבו לקבל המלצות טובות מחברי צוות וכל מי שהיה מעלי סיפר על כל הבעיות שהיו, היו מקומות שכשהם ביקשו ממליצים זה היה ברמה של הם יתקשרו יום אחרי ונתאם חתימת חוזה אבל מיד אחרי ממליצים... דברים פתאום לא עבדו.

אחרי כמה חודשים נאלצתי להתחיל לשקר בקשר למה אני עושה בשנה האחרונה כי לא הסכימו לראיין אותי כששמעו את האמת...

ועדיין איש לא מסכים להעסיק אותי.

אם זה לא גרוע מספיק אז אני בן 30, אין לי חברה, לא הייתה לי חברה, אני גר לבד אבל בשכירות עם חשבון בנק שהולך ונשחק בגלל האבטלה, אני סובל מהשמנה למרות שאני מנסה הרבה להימנע פשוט... אני מדוכא... אני לא יוצא למעט לראיונות כמעט בכלל, חברים שלי מהלימודים כמעט לא נפגשים איתי יותר, אני בודד מאוד ולבד מאוד ומדוכא מאוד ואני לא יודע מה לעשות, יש לי תחושה שהאנשים האלה מהעבודה הקודמת גמרו לי את הקריירה אבל אני לא יודע איך להמשיך מכאן באמת שלא.
ואני כל כך בודד...
אה ואני גם מהמר כפייתי אבל בבורסה, כלומר נוטה לשחק עם מניות מסוכנות בשביל הסיכוי אבל... אני לא מאוד טוב בזה והתוצאה הכללית שלי שלילית מאוד...
אני משתדל להפסיק ולהיות סולידי והגיוני יותר אבל לא תמיד זה מצליח לי. בכל מקרה עם הסכום שנשאר לי זה כבר לא כזה משנה כרגע.

אני צריך עזרה... קשה לי. ממש קשה לי. ואני לא סומך על עזרה מפסיכיאטרים למשל כי הם לא הועילו לי בכלל כילד, להפך.
אני מבין שאיפשהו אני הבעיה, אני מתרגז מדברים סתם, אני לא תמיד מעביר נכון את הרגשות שלי ולא יודע לקרוא רגשות של אחרים וגם הקטע של להגיד בוקר טוב לאנשים שמרגיש לכולם טריויאלי אני שונא... אני שונא שאומרים לי, שונא להגיד בחזרה ולפעמים אנשים כועסים עלי על זה.. לא מבין אנשים. אבל לא יכול לשרוד בלי.

בקיצור אני חצי כותב פה רק כדי שמישהו ידע... כי חוץ מלדעת שפוטרתי ולמה ואני מחפש אני לא משתף אף אחד בכלום ממה שכתבתי אף אחד לא יודע שהמצב הכלכלי שלי רע אף אחד לא יודע שאני חושב לפעמים.. לשים סוף לזה...(אבל אני לא אעשה את זה ולו רק כי אני לא מאמין בעולם הבא ככה שלוגית זה אידיוטי) אף אחד לא יודע שאני בוכה לפעמים על המצב שהגעתי אליו

אני אפס טוטאלי חסר עבודה חסר חיים חסר חברה חסר ילדים חסר כסף ועם התקפי זעם.
איך הצלחתי להיכשל ככה?!

תודה למי שקרא... הייתי רוצה לשמוע אם יש מישהו כלשהו שם בחוץ שהיה במצב כזה... ומה עושים..?