אני פשוט לא מבין את זה.
כל יום שעובר אני עדיין לא מצליח להבין למה אני מרגיש את המועקה הזאת .
אני רק רוצה שה יפסיק ,פעם היו לי שאיפות וחלומות אבל היום אני רק רוצה שזה יפסיק
אני כל הזמן מנסה להתגבר על זה בכל מיני שיטות , אולי אני לא עושה משהו טוב בחיים שלי ,אולי אני לא נמצא במקום שאני צריך להיות
אבל לא משנה מה אני עושה עדיין אני קם בבוקר עם התחושה הזאת שמלווה בחרדה בלתי פוסקת
לא זוכר את עצמי קם בבוקר ומחייך ואומר לעצמי ולעולם שעכשיו אני קצת שמח
רק התקפי חרדה חוזרים שלא עוזבים אותך ואתה לא מוכן לוותר להם עד שאתה פשוט בורח והולך למקום הבטוח שלך
האבסורד הכי גדול שכביכול יש לי הכל , חברה, חברים, משפחה מדהימה, ציונים טובים , בריאות
אז איך זה עדיין הגיוני? איך בן אדם תמיד מפחד מהעתיד ומהווה ולא מוכן לשחרר מהעבר
זה לא שעבר אירוע טראומתי מאוד ,כולה טירונות בצבא או קצת גיל ההתבגרות ואיכשהו זה לא משחרר
אני לא יודע מי אני ומה אני בכלל, מה אני אוהב , את מי אני אוהב ומה אני רוצה לאהוב
אני באמת רק רוצה לקום בבוקר ולחייך
לא כסף, לא עבודה , לא שאיפות רק לקום בבוקר ולחייך
רעיונות ?