ההתמודדות שלך עם רגישות היתר שלך לבד כן מעידה על חוזקה פנימית מסויימת. זאת תחושה קשה להרגיש לבד בין חברים. בין אנשים. רוצה לשלוח לך את תמיכתי.

שלום לך יקרה. הרבה פעמים ה״סנדלר הולך יחף״. עברת הרבה דברים קשים בחייך ונראה שאינך מאפשרת באמת לאיש להיות שם איתך. נראה שאת חנוקה בגלגל שמאוד רוצה ידיים מחבקות ובאותה נשימה גודע אותן. יכול להיות שמה שאת צריכה כעת הוא לצאת ל״מסע״. מסע של חיפוש אחר השלווה והשימחה שלך. יכול להיות שאת צריכה לחפש טיפול אלטרנטיבי מידי אנשי מקצוע שאינם בתחום שלך. יכול להיות שאת זקוקה לסדנה ארוכה ומטלטלת. מה דעתך?

תראי בנוסף לזה שאת גבורה אמיתית נראה לי את צריכה קצת להרפות ולא להיות ביקורתית אם עצמך אני לא מכיר אותך ואני בטוח שאת מעולה לאיכותית ואכפתית תסתכלי על הנקודות הטובות בחייך ובך ובהם תתמקדי אל תתני לאף אחד לערער על הטוב השלם שיש בך ויש בך כמו שאת כותבת רואים את זה

יקרה. החיים הם מסע מטלטל פעמים רבות. עצם העובדה שאנחנו מטפלים לא הופך אותנו חסינים לא לדיכאון ולא ולחרדה ולא לשום תחושה קשה אחרת. נהפוך הוא העובדה שאנחנו מטפלים צריכה להדליק לנו נורה אדומה ענקית כשאנחנו נופלים ומייד כמו שאנחנו ממליצים למטופלים שלנו לטפל בדברים במלוא הכוח. לקרוא לילד בשמו "דיכאון", "חרדה", "דיסטימיה", מאניה דיפרסיה" - חובה עלינו לקיים עבורנו מה שאנחנו דורשים מהמטופלים. לא לוותר, להכיר בבעיה ולהתמודד....בכל הדרכים האפשרויות: טיפול נפשי, טיפול תרופתי, שינוי חיים וכו' וכו'. איף אני מעזה לאמר זאת?!, כי גם אני ביקרתי בבורות אפלים וטיפסתי עם הידיים והציפרניים ועם שארית הכוחות לצאת משם.....אה, וחלק מזה המטופלים שלי גם מכירים....

כמה שאני מזדהה איתך, (אני גם עובדת בתור מטפלת ועוד מצטיינת בזה יותר מידי). שולחת לך הרבה חיבוקים וכוח. הכי חשוב ללמוד לא להיות כל כך קשה עם עצמך, להרפות קצת. מותר לך מידי פעם להגיד שהעולם ילך לעזאזל ולנוח בשקט:wink:

תנסי בעדינות לתת לעולם הפנימי שלך לקבל ביטוי בעולם החיצוני. ההפרדה הזו, היא משהו שאת צריכה לתחזק, וזה מכלה אותך, עברתי משהו דומה, וזה היה קשה מנשוא. שולח חיבוקים אמיתיים!

כשורד אל שורדת, מבין את דברייך. אנו ממשיכים קדימה לא משנה מה נופל עלינו...אך בעודנו משיכים קדימה, הדברים מהעבר אותם אנו מדחיקים מושכים אותנו אחורה. בסופו של דבר אנו חייבים לשאול את עצמו ואת הסובבים אותנו שאלות מהן תמיד התחמקנו. בסופו של דבר אין מנוס מלהתעמת עם השדים בארון ולהביט להם בלבן של העיניים. במידה וזה אכן תיק גדול, כדאי לעשות את הזה באמצעות טיפול ואולי אף עם כדורים, מאחר וברגע שאנו פותחים את הדלת ייתכן וניכנס למקום לא קל של סערה רגשית. אינני פסיכולוג במקצועי, אך להערכתי מדבריך, לא מדובר בדיסתמיה..גם אני אובחנתי בזה בעבר וגם הופניתי לציפרלקס, אך לאחר תקופה קצרה הפסקתי עם זה ועבדתי על עצמי הרבה עד שיצאתי מזה וקיבלתי תשובות לכל מה שלא רציתי להתמודד איתו מילדות לא קלה שגם הייתה מנת חלקי. להערכתי יש כאן דברים כבדים יותר מאשר משבר גיל ה 30-40. שמעתי בעבר אימרה שאומרת כי הגיהנום הוא מקום אמיתי והוא תמיד יהיה זה שאנו ניצור לעצמנו. כפי שאמרת, את בכלא מעשה ידייך. אני חושב שאת חשה שאת במקום שכבר ההישרדות לבדה לא תוכל למשוך אותך יותר קדימה ואני חושב שאת צודקת...זה הזמן להוריד משקל עודף שאנו סוחבים מהעבר על מנת להתקדם ולשבור את "הכלא" אותו יצרנו לעצמנו. אין שום דבר פאתטי במצוקתך לאור עבודתך כמטפלת...אולי זה אף מוסיף ליכולותיך ורגישותך, כי את יודעת על בשרך את מה שעוברים אלו להם את עוזרת...אי לכך את יכולה גם לעזור להם טוב יותר. איבדת אמון באנשים...אמון זה דבר שלוקח שנים להחזיר חזרה. ניתן להפוך את הגלגל חזרה. חשוב שנקפיד להקיף את עצמנו באנשים שטובים לנו, שתומכים, מפרגנים וגם מזהירים אותנו משגיאות. ברגע שלמעגל הזה נכנס אדם שטובתנו אינה מולו, זה כמו סוס טרויאני...זה יגרום לאחד משני המצבים - או שאנו נהפוך לקורבן של אחרים, או שאנו נהפוך אחרים לקורבנות שלנו. זו אינה חולשה להודות שקשה לנו. להיפך, זה דורש אומץ וכוח. כשתרגישי מספיק בטוחה ותרגישי שעומד מולך מישהו בו את בוטחת מספיק, נסי להוריד את החומות ולהיחשף קצת. לא צריך להוריד את כל החומות בבת אחת, זה יכול להיות תהליך. גם להתחיל עם מישהו אחד ואז לאט מול אחרים עם הזמן...מי יודע, אולי פתאום כולם יגלו איזה אדם נפלא ומדהים עומד מולם :) למרות שבהיבטים מסוימים - אנו טיפוסים שונים, נראה לי שעברנו חלק מאותם דברים. אשמח להקשיב, לשתף, ולהיות לך לעזר.