היי..
לפני כמה שנים התחלתי עבודה חדשה, משרת חלומותיי. בתחום ניהולי. העבודה הייתה קשה מאוד. אולי הכי קשה שעשיתי בחיים שלי. אך, הרגשתי רצון מאוד גדול להיות בעבודה הזאת. הקושי לא גרם לי לרצות לברוח מהעבודה (כמו שהרגשתי בעבודות אחרות בחיי). היה רצון להצליח בכל דרך, היה גם פחד תמידי שלא יפטרו אותי. וכך עבדתי במשך כמה שנים. ובמהלך אותם שנים הזמן פשוט עף, טס לי, לא הרגשתי את הימים, השבועות, החודשים והשנים. זו הייתה העבודה הכי רצינית בחיים שלי והיחידה שהחזקתי בה מעמד יותר מכמה חודשים.
העבודה הזאת הייתה כל עולמי !!
לפני כשנה עזבתי את העבודה בצורה טראומטית ביותר. העזיבה הייתה מלווה בהתקף חרדה קשה שבזמנו אפילו לא ידעתי שאני עוברת התקף חרדה.
פשוט חשבתי שאני בלחץ אטומי בגלל האירועים הקשים בעבודה.
ומכאן החלה מסכת ייסורים, ישבתי מובטלת בבית במשך כמה חודשים, סבלתי (ועדיין סובלת) מדיכאון קשה והתקפי חרדה שחזרו על עצמם מידי פעם.
ולפני כמה חודשים התחלתי עבודה חדשה באותו תפקיד ניהולי
אך, התחושות הקשות של דיכאון, עצב, בדידות ושיעמום לא עוזבים אותי.
אני מרגישה שלא טוב לי במקום החדש, משעמם לי שם, מרגישה כאילו זה לא המקום שלי, או כאילו אני כבר לא רוצה לבצע את התפקיד הזה, אני מנסה בכל כוחי לא לוותר, לא להתייאש ולא להשבר, כי אני צריכה את העבודה ואין לי הרבה ברירות.
אבל, בא לי פשוט לברוח משם, כל דקה, כל יום, כל שבוע עובר לי כמו נצח. אני סופרת את הימים ומחכה כבר לסופ"ש. (מה שלא היה לי במקום הקודם)
כל בוקר אני קמה בתחושת דיכאון נוראי וחוסר חשק מטורף ללכת לשם.
וכשאני מתחילה לחשוב על עזיבה אני נבהלת... ועולות בי מחשבות: "מה אני יעשה שוב?? , שוב פעם אשב בבית ללא תעסוקה וללא הכנסה, ובכלל איך אני יגיד דבר כזה למעסיק (שאנחנו מכירים מהעבר ומצב עזיבה יהיה פשוט לא נעים ברמות קשות מולו), ובכלל לאן אני ילך? איך אני אתפרנס? והאם מישהו מבטיח לי שעזיבה תגרום לי להרגיש יותר טוב? (הרי כבר הייתי בבית וסבלתי)" ועוד ועוד מחשבות שעולות...
יחד עם זאת, אני פשוט משתגעת בעבודה הזאת...
לפני כחודש שוב חטפתי התקף חרדה קשה מנשוא ורצתי למיון פסיכיאטרי והפסיכיאטרית נתנה לי מרשם ללוסטל וכן, כדורי הרגעה.
לקחתי את כדורי ההרגעה על מנת להרגיע את ההתקף הקשה. אך, לא נגעתי בלוסטרל.
קצת על גישתי...
אני אדם שמאמין בהתמודדות עם החיים ועם הקשיים על ידי הבנת הנפש ועבודה פנימית רוחנית
מאז ומעולם התנגדתי נחרצות לגעת בכדורים פסיכיאטריים (למעט מקרים קשים שאין ברירה)
התמודדתי בחיים שלי עם קשיים מטורפים ואף פעם לא נגעתי בכדורים.
אך, בעקבות המצב הקשה שאני נמצאת בו. אני מרגישה שכבר אין לי כוחות להתמודד עם זה. וגם אין לי ממש תמיכה לא משפחתית ולא חברית.
התחלתי לבדוק את עניין הכדורים ולקרוא תגובות של אנשים מה זה עושה להם? האם זה עושה טוב.? האם עוזר/לא עוזר? האם יש תסמיני גמילה... וכן לשמוע סרטונים בנוגע לדבר ביוטיוב.
בינתיים הדברים שמצאתי די מפחידים אותי... קראתי על תסמיני גמילה קשים, על תופעות לוואי, על החלפת כדורים והחמרת המצב וכן הלאה...
נדמה, כאילו מי שמתחיל פשוט מסתבך עם הסיפור הזה...(נגעת... נסעת)
ואיכשהו נכנס לעולם של כדורים/תרופות/יותר דיכאונות/התקפים
וכאילו לא יוצא משם בצורה זו או אחרת ...
ויחד עם זאת, אני פשוט מרגישה שאולי זה המוצא האחרון שלי כרגע...
יש לי ימים שאני פשוט מרימה ידיים ורוצה לגשת אל הכדור אך, עדיין לא בטוחה בו....
אשמח לשמוע את דעתכם על מצבי והאם כדאי / מומלץ להתחיל?
ולשמוע מניסיונכם האישי על התהליך של לקיחת כדור, מה זה עושה/עשה לכם? מה מרגישים? במה זה בדיוק עוזר/לא עוזר? ומה קורה כשרוצים להפסיק? ובכלל למה רוצים להפסיק אם הכדור עושה טוב?